| מה שמעורר אי-נחת בשיטה בה בלוגרים מקבלים תשלום בסתר כדי לכתוב תוכן שיווקי אינו העובדה שיש בלוגים שלכאורה אמורים להיות עצמאיים, אך בעצם משרתים אינטרסים תאגידיים, אלא הדרך הזולה, הברוטלית והדביקה שבה הדבר נעשה הדי פרשת הבלוגרים בתשלום שחשף כאן בשבוע שעבר עמיתי עידו קינן נשמעו היטב גם מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. נדמה שהכל כבר נכתב על הפרשה הזו על-ידי עשרות בלוגרים שהתעצבנו, הרגיעו או סירבו להתרגש. על ההצעה שעסקה בקוד אתי לבלוגרים אין טעם להרחיב, שכן עצם הרעיון מטופש להחריד. על מי יושת הקוד האתי? על חבורה של אנשים שכותבים מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים, על מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים? מי יאכוף את הקוד הזה? מועצת הבלוגרים העליונה? מה יהיה העונש שלהם – לפתוח בלוג בתפוז? המחשבה שלפיה יש גוף שנקרא "הבלוגרים" שאפשר להתייחס אליו בצורה מאורגנת וממוסדת, לבוא אליו בטענות או בדרישות, היא לא פחות ממצחיקה. ובכל זאת, אפשר להבין את הכעס שעוררה החשיפה הזו. הבלוגים תפסו את מקומם של הטוקבקים כ"קול העם". כיום, כולם כבר יודעים שאפשר לשכור את שירותיה של חברה שתציף את אתרי האינטרנט בטוקבקים המדבררים את המשלם עליהם, אבל בלוגים הם משהו אחר; כותבים אותם אנשים רגילים, מדם לבם. הם מייצגים משהו אותנטי, מקורי ובלתי מושפע.
|