כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    היפראקטיבי

    13 תגובות   יום רביעי, 17/6/09, 07:29

    נעלמתי* כי נסעתי לסיים את ספר הסיפורים הקצרים. חלק הופיעו כאן כפוסטים. חלק ארוכים מדי לכאן. מכל מקום נדמה כי אצטרך להוריד מכאן פוסטים שישולבו בספר. לא נעים, כנראה הכרחי. זכויות יוצרים או משהו כזה טיפשי. עדיין נאבק על זה. התעייפתי . אז בינתיים אחד  מהספר.

    * התגעגעתי, בטח התגעגעתי.

    ________________________________________________________________________

     

    היפראקטיבי

     

    החלטתי לפתוח  חנות מכולת. לא חנות של פעם כי אם מכולת מהדור החדש, כמו שאימי קראה לזה כשבאה לעזור בפתיחה. מכרתי זרעים לירקות ועצי פרי ננסיים שאפשר לגדל בעציץ במרפסת. מכרתי ערכה לחביצת חמאה ביתית וג'לטין להכנת גבינה צפתית מעולה. היה ספר מתכונים בשקל ורשימת מוצרים שאסור לקנות כי מטיסים אותם במטוס. מכרתי פחי מחזור וכלים חד פעמיים מתירס ומעיסת נייר ומחוץ לחנות היה לי סימן מסחרי. ארבעה פחים שהצבתי זה לצד זה ואפשר היה להחזיר אליהן זכוכית, ניייר, פח ופלסטיק.  אימי אמרה שזה יותר דומה לחנות עשה בעצמך מאשר למכולת ועדיף למכור לאנשים חכה במקום דגים.

    ככה עברו כמה ימים של הו והא והעיתונות המקומית הגיעה ועשו עלינו כתבה ואז הגיע גם מר דנקנר ושאל מי הבעלים ואם אפשר לדבר עסקים.  מיד הבנתי שהוא רוצה לקנות והוא אמר כן, בודאי, אני בעניני מיזוגים ורכישות. אימי אמרה לו, השתגעת, הילד רק עכשיו פתח, אתה לא רוצה לחכות קצת שתדע יותר טוב מה הערך והוא אמר, גברתי, בכלכלה גלובלית  קונים כשאפשר ולא כשצריך.  הרגשתי חוסר שקט ושאני חייב  להתייעץ עם המטפלת אז אמרתי, סליחה, אני צריך לחשוב על זה קצת קודם ותוך כדי ניהלתי את הכעס כמו שתרגלתי הרבה לאחרונה.  

    אני היפר אקטיבי. מתקשה להתרכז, מאובחן כתזזיתי ואימפולסיבי ולא יכול לשבת לאורך זמן.  תוסיפו על זה הפרעת קשב חזקה עוד מהילדות ולאימי היה ברור ששום דבר טוב לא יצא ממני. אך הרעיון על החנות ניקר אצלי בוקר אחר בוקר כשהתעוררתי משינה אבל לא העזתי לספר לה. בסוף כשסיפרתי, אמרה לי בוא תשב נשתה תה. אחרי שעה, כשהבינה מה אני רוצה לעשות, הוציאה ניירות ושלוש שעות אחר כך הייתה לנו תוכנית. לא תוכנית עיסקית, כמו שקוראים לזה הכרישים, כי אם תוכנית פעולה ששנינו מבינים. אני חושב שגם היא קצת היפרית אבל ביחס אלי היא כלום. כשסיימנו תלינו את הניירות על דלת המקרר מתחת לתמונה של אבא שנרצח. החלטנו שאני, שלא יכול לשבת כל היום בחנות, אסתובב בין הספקים ואחלק משלוחים. אפנה מדי פעם את פחי המחזור והיא, תתמקם בחנות. שכרנו שטח קטן שהיה פעם חנות פדיקור–מניקור. צבענו את הקירות, הוספנו מדפים וסלי מוצרים. קנינו קופה רושמת עם מערכת נורית וכתבנו מכתבים לכמה חברות.  אחרי כמה ימים הגיעו הטנדרים ופרקו את הסחורות שביקשנו. כמעט הכל היה קרוב לתאריך התפוגה והמחברות היו מנייר ממוחזר  מחדרה. אחרי שלושה שבועות אינטנסיביים, היפראקטיבי, כבר אמרנו, פתחנו את השערים.

    בהתחלה הלך קשה. הנטייה שלי לווכחנות לא עשתה לנו את החיים קלים. אחר כך כשהסכמתי שהיא תהיה הפוסקת האחרונה  איפה כל דבר יהיה מונח, העסק סוף סוף התחיל לעבוד. קונים לא מעטים ועשרות סקרנים מילאו את החנות ברוב שעות העבודה והתחושה הכללית הייתה שזה מצליח לנו. אך בסוף השבוע השלישי כשהבנו שהכסף שנכנס מועט מדי  ונתפסנו למחשבות, הגיע מר דנקנר והציע לקנות. ברור שהנטיה הראשונה שלי הייתה לסרב וכששאלתי אם הוא רוצה להיכנס משקיע או להיות שותף הוא צחק לי בפנים בחיוך משגע ואמר, אצלנו אין שותפים. אנחנו יכולים להשאיר אותך בתפקיד ניהולי, לחתום חוזה לשנתיים שלוש, להבטיח את עתידך . אופציות, אתה יודע כמו בכל חברה נורמלית, אך האחזקות העיקריות עוברות אלינו. אמרתי לו תודה, תודה רבה, אני צריך לחשוב על זה.

    דיברתי על זה עם כמה חברים ומי שהפתיעה הייתה דווקא אימי שאמרה, חומד, בנית את זה בעשר אצבעות , מה פתאום שתוותר על זה עכשיו? מה זה אופציות כשיש לך פרנסה ביד? עזוב הכל ולך תחשוב על זה.

    חשבתי. ידעתי שמחר הוא יכול לקנות את החנות של הירקן לידי ולהפוך גם אותה למכולת מהזן החדש. אחר כך יתן למספרה של שוקי הצעה שלא יוכל לסרב לה ותוך שנה יהיה כאן מינימרקט על חצי רחוב ולידו החנות הקטנה שלי. תחרות חופשית, יגידו הלקוחות שיעברו אליהם, הם מוכרים יותר בזול, כסף מדבר היום ואין מה לעשות.

    אז  ביום שישי החלטתי לסגור טיפה יותר מוקדם והשארתי לרותי אברמוביץ שעובדת במשמרות ומגיעה הביתה קרוב לכניסת השבת, ארגז קרטון קטן ופתק: "רותי, הייתי, חייב היום לצאת יותר מוקדם, יש פה כל מה שביקשת. את היוגורט לקחתי אלי הביתה שלא יתקלקל. התקשרי בכל שעה. שמעון." היא אחות רווקה, בשיקום אורטופדי בתל השומר, וכבר שמתי עליה עין כשהיא נכנסת לכמה דקות, לוקחת הזמנה ולעולם לא מתפתה להסתובב בין המדפים. אני אוהב אנשים מחושבים. כאלה שמסתכלים טוב טוב בבית ובודקים מה הם באמת צריכים ולא מה החנות מציעה. כי זו הבעיה אצל כולם. קונים כי יש בכיס לא באמת כי צריך. 

    אחרי שהשארתי אצלה את הארגז הלכתי לים. החבר'ה מעמותת צלול אספו שם זבל שנפלט לחוף ואחד מהם, שזיהה אותי מהמכולת, צעק: הי מכולצ'יק, אתה בא קצת לעזור? אהבתי שהוא קרא לי ככה אבל הייתי מאוד עייף מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש . מה נכון לי לעשות? כסף טוב עכשיו ביד ומשכורת בטוחה לכמה שנים או להמשיך לעבוד מהבוקר עד הלילה בשביל אנשים שלא ממש מעריכים? ירוק, ירוק, אבל אם אתה לא מוכר חטיפים, משקאות מוגזים וכל מיני שטויות שעושים עליהם ימבה כסף, קשה להחזיק מכולת בעולם גלובלי.

    רחוק, התחילה השמש לשקוע ולהקת דולפינים שנדחקה לחוף קפצה כמו בגלויה ששלח לי אבא מיוון לפני שנרצח. גם הוא היה סוחר. אף אחד לא ידע מה בדיוק מכר וקנה אבל כמו שהוא היה אומר, החוכמה להעביר את הסחורה מכאן לשם ושהכסף ישאר אצלך באמצע. אחרי שהוא מת הסתבר שגם הכסף לא נשאר. המכולת וכל זה, הסתדר לנו, כי שברנו תוכניות חסכון וההחלטה מה לעשות עכשיו היא קשה. באמת קשה. מעבודה בקושי אפשר לחיות. חייבים לעשות מכה בשביל באמת להסתדר. 

    כשחזרתי הביתה כבר שקעה כמעט השמש. ליד בית הכנסת ראיתי אנשים מצטופפים והסקרנות משכה אותי לשם. במרכז החבורה, ממש באמצע, עמד לו דנקנר ודיבר בלהט על הקומה השניה "שנחוצה מאוד לעזרת הנשים". הוא תאר להם את הגג התלוי, שירחף כמו חופה מעל בית הכנסת, שהרי ישראל והשכינה כמו חתן וכלה וכולם צחקו. הגבאי אמר לו, מר דנקנר, עוד מעט שבת, בוא תצטרף אלינו לתפילה ואחר כך תיסע. וכשכולם נעלמו בתוך בית הכנסת המשכתי לכיוון הבית של רותי, לבדוק אם היא חזרה והכניסה הביתה את ארגז המצרכים. חשבתי שאולי אדפוק בדלת ואשאל לעצתה. לאחיות יש נסיון, בעבודה הן רואות המון, תמיד יודעות לתת עצה. אבל רותי לא הייתה,  רק הארגז היה מונח בחוץ.

    ליד המכולת הסתובבו כמה חתולים שחיפשו שאריות והרחוב היה שקט כמו שכמעט אף פעם לא קרה. כמו שקט של שבת. שקט של  בית ושל משפחה ואז הבנתי שאם אמכור, לא אפסיק להצטער על זה כל החיים. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר ואני כמובן אשלם את המחיר. אז ידעתי שביום ראשון אני אתקשר והמזכירה שלו תשאל מי מבקש?  ואני אגיד לה בלשון הכי פשוטה " תגידי לו שאני מוכן למכור " והיא תצחק ותגיד אין בעיה, בוא, אני אכניס אותך אל תוך התור.   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/09 07:16:

      צטט: מרוה אינדיגו 2009-06-21 20:10:41


      ואני ישר מחפשת את הכתובת של המכולת שלך

      לבוא לקנות זרעים..

      מרתק

      מצטער. נמכרה למר דנקנר. נסגרה אחרי חודשיים ובמקומה פתחו בית קפה.

      תודה לך סלביה כחולה

        23/6/09 12:02:

      צטט: יואל עיני 2009-06-21 12:39:33

      אתה מחמם לי את הלב...

      ביקשתי לקרוא לספר מדפסת לבטן, כמו השם של הבלוג שאותו המצאת

      ובכלל אם וכאשר נוכל להתחיל לדבר על הספר שלך

      תודה אחויה

      שמע.. אני לא יודע אם "מדפסת לבטן" זה שם קליט ומוכר, אבל אני הולך להוריד איזו מהדורה שלמה אליי הביתה רק כדי להגיד שיש לי נגיעונננננת בעניין.

      תקרא לספר: "יואל עיני הפלגות", או "סיפורים שלא ידעת שאתה מכיר" .סתם סתם... אני בטוח שתמצא משהו מצויין.

      שיהיה בהצלחה!

      ותודה לך.

       

        21/6/09 20:10:


      ואני ישר מחפשת את הכתובת של המכולת שלך

      לבוא לקנות זרעים..

      מרתק

        21/6/09 12:39:

      צטט: אפי גבזו 2009-06-19 23:54:24


      ליד פיתחם של הסופרים הגדולים לא מסתובבים חתולים לעת סגירה, לא מחכות לחמניות של טרום זריחה על המדרכה ואין מבצבצת זיעתם של עמלים, ככתמים על החולצה. הכל פלסטי, אפילו כד החמוצים ה"אותנטי"..

      כשבעל מכולת היה מוציא מ"המחבוא" את החלה שהוא שמר במיוחד עבורך ערב השבת, זו שלא התקמטה, זו שעדיין פריכה - הרגשת מיוחד. ואילו היום - אנשים בתוך מפעלי רכישה, פסי ייצור של צרכנות וקור כלבים ליד המקררים.

      מצד שני.. זה נכון שלבעל המכולת היו ציפורניים ארוכות ושחורות מידי..זה נכון.. שנשלים עם המצב יא יואל? שנשלים?..

      אני כל כך שמח לשמוע שיש ספר בדרך. נו כבר!!

      תשמע, אני קורא את מה שאתה כותב וזה כאילו שאתה משיט אוניית נייר קסומה במורד הזרם. אחרי העיקול אתה כבר לא רואה את האונייה, אבל אני אחוייה, נאחז במה ששלחת ומוצא איתה אוצרות. לקרוא אותך ומיד להתחיל לכתוב! כל סיפור שלך הוא פתיח לזכרונות. תענוג.

      אתה מחמם לי את הלב...

      ביקשתי לקרוא לספר מדפסת לבטן, כמו השם של הבלוג שאותו המצאת

      ובכלל אם וכאשר נוכל להתחיל לדבר על הספר שלך

      תודה אחויה

       

        19/6/09 23:54:


      ליד פיתחם של הסופרים הגדולים לא מסתובבים חתולים לעת סגירה, לא מחכות לחמניות של טרום זריחה על המדרכה ואין מבצבצת זיעתם של עמלים, ככתמים על החולצה. הכל פלסטי, אפילו כד החמוצים ה"אותנטי"..

      כשבעל מכולת היה מוציא מ"המחבוא" את החלה שהוא שמר במיוחד עבורך ערב השבת, זו שלא התקמטה, זו שעדיין פריכה - הרגשת מיוחד. ואילו היום - אנשים בתוך מפעלי רכישה, פסי ייצור של צרכנות וקור כלבים ליד המקררים.

      מצד שני.. זה נכון שלבעל המכולת היו ציפורניים ארוכות ושחורות מידי..זה נכון.. שנשלים עם המצב יא יואל? שנשלים?..

      אני כל כך שמח לשמוע שיש ספר בדרך. נו כבר!!

      תשמע, אני קורא את מה שאתה כותב וזה כאילו שאתה משיט אוניית נייר קסומה במורד הזרם. אחרי העיקול אתה כבר לא רואה את האונייה, אבל אני אחוייה, נאחז במה ששלחת ומוצא איתה אוצרות. לקרוא אותך ומיד להתחיל לכתוב! כל סיפור שלך הוא פתיח לזכרונות. תענוג.

        19/6/09 05:54:

      צטט: rebekart 2009-06-18 07:11:58


      תודה על אחד מהספר. מקסים

      בהצלחה

      תודה לך. אני מקווה שיסכימו למכור אותו בשלושים ארבעים שקל מההתחלה.

      ספרות עממית.

        19/6/09 05:51:

      צטט: מי לימון 2009-06-17 23:10:02

       

      אם הוא היפראקטיבי, איך זה שהסיפור משרה שלווה? משרה בטחון? שמרגישים 'בריחה' אל מציאות אחרת?

       

      ריטלין?...

       

      :-))

        19/6/09 05:49:

      צטט: צאלהלה 2009-06-17 16:42:23


      אין כמו לחזור...

      הביתה,

      למקורות,

      לטבעי,

      למשפחה,

      לחיים ממה שיש,

      למה שבנינו בעשר אצבעות...

      (לקפה)

      ת ו ד ה.

      פעם היה שיר כזה, אבי טולדנו: "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה..."

      בכלל המילה מכולת היא נוסטלגיה במידה. שהרי היום יש מינימרקט ושופרסל שלי ומגה שכונתי ובתל אביב רשת אי-אם פי-אם.  אין יותר צרכניה או מכולת. רק במושבים או בקיבוצים.

      ואולי טוב שכך. המכולות של פעם היו מקום לא כל כך נקי, עם ריח אופייני וחנווני עם ציפורניים תמיד שחורות.

       

        19/6/09 05:42:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2009-06-17 10:21:30


      המכולת היא אמנם מהזן החדש

      אבל הנשמה ... הנשמה...

      היא מזן הישן יותר.

      דג בעולם של כרישים.

       ככה ראיתי במו עיני את ההיפר אקטיבי הזה.

      ברוך שובך ידידי.

      ואחרי שאמרת נזכררתי בפוסט שמישהו פעם כתב על עקיבא, בעל המכולת של יעקוב שבתאי.

      נפלאות תבונתך, תודה ידידתי...

        18/6/09 07:11:


      תודה על אחד מהספר. מקסים

      בהצלחה

        17/6/09 23:10:

       

      אם הוא היפראקטיבי, איך זה שהסיפור משרה שלווה? משרה בטחון? שמרגישים 'בריחה' אל מציאות אחרת?

        17/6/09 16:42:


      אין כמו לחזור...

      הביתה,

      למקורות,

      לטבעי,

      למשפחה,

      לחיים ממה שיש,

      למה שבנינו בעשר אצבעות...

      (לקפה)

      ת ו ד ה.

        17/6/09 10:21:


      המכולת היא אמנם מהזן החדש

      אבל הנשמה ... הנשמה...

      היא מזן הישן יותר.

       

      דג בעולם של כרישים.

       ככה ראיתי במו עיני את ההיפר אקטיבי הזה.

       

       

      ברוך שובך ידידי.

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין