אני והחבר שלי (ככה קראנו לזה אז, לפני שידענו שזה יוביל לקשר בן 8 שנים ושנעבור להגדרה של בני זוג), שני ילדים בני 16 עומדים נרגשים.מכירים בקושי חודש, הוא מפ"ת ואני מהצפון הרחוק (לא, לא מדובר על צפון ת"א אלא על צפון הארץ)היה ברור לשנינו שזה ערב מיוחד. מעבר להתרגשות של ההופעה הייתה ההתרגשות של הפגישה ושל ההתחלה של משהו שהמשכו לא ידוע. כאשר השיר ברגע התחלף ל"ניצוצות" הרגשתי את שפתיו לראשונה.כן, נשיקה ראשונה מושלמת מלאה תמימות, הורמונים של בני טיפשעשרה והתרגשות. נשיקה שהיא המשך של הפעם הראשונה שראיתי אותו ב"אוזן השלישית" בשנקין,ושל ביקור של חבורה שלמה אצלי בצפון ושל תקליט אחד.
היו ימים שהמוזיקה הייתה חלק כל כך משמעותי בחיי ובשנים האחרונות זה קצת דעך. אולי זה בגלל שאין את ההתרגשות של ללכת ולחפש את התקליט הנדיר ולמצוא אותו במחיר מציאה ב"אוזן" או ב"חור בשחור" אבל בתוספת שריטה, אולי זה דווקא בגלל שהכול הפך להיות כל כך נגיש ואולי סתם כי התבגרתי וחיי נעשו שגרתיים יותר, מונוטוניים יותר.
יש דבר כזה פסקול של חיים.עד היום אני מקטלגת בראש אירועים לפי השיר שהתנגן ברקע במציאות או בראשי. יש שירים שישר יעלו לי דמעה בזווית העין (דני ליטני-כלים שלובים) ויש שיאיצו פעימות לב (פורטיסחרוף-ניצוצות) יש שיזכירו לי דברים טפשיים שעשיתי (Super Furry Animals- Presidential Suite) . וכמו שיש שירים יש גם להקות וזמרים (קווין, פאלפ, מרקורי רייב, אוברמן ועוד רבים) שמלווים תקופות חיים שלמות.
קצת חסר לי הדבר הזה ולא ברור לי לאן הוא נעלם. מה שבטוח הוא שאני מאוד סקרנית לדעת אילו שירים עוד עתידים להרכיב את פסקול חיי. |