ההורים שלה לא שמו לב בתחילה שהבת שלהם התקלקלה. מי יודע איך היו מגלים זאת אלמלא הכובע. לקח להם זמן רב עוד יותר לשים את האצבע על מהות התקלה: צפרירית הסתירה את פניה בשוליו הרחבים של כובע קש והפסיקה לדבר. את הסיבה לקלקול הם כנראה לא ידעו אף פעם.

הנסיכה אירמה רוזנפארב קמה לתחייה ועלתה מתוך מדרגות המקלט. היא מצמצה בעיניה מול אור השמש והתבוננה בחצר. כמי שגדלה עד גיל שש במעבה היער, היא היתה רגילה לצל ירוק ועוטף. הסביבה החדשה הכתה אותה בסנוורים. חשיפה מוחית ששרפה את כל סרטי הצילום בבת אחת. היא הביטה למעלה והמראה שהתגלה לה היה תשליל חיוור של בית רכבת: קווי מעקה, דודי חשמל, אנטנות, מרפסות, פתחים, סורגים, חלונות, תריסי פלסטיק, מרזבים, חבלי כביסה, סמרטוטים, מטאטאים, עציצים ריקים, כניסות מפויחות, בלוני גז, מרצפות מדרכה, עפר, יבלית, עליבות.

אוטומאטית הוביל אותה גופה לביתה החדש. איש לא חיכה לה. ארוחת צהרים היתה מונחת על השולחן מכוסה בצלחת. היא הרימה אותה ובדקה באצבעה. האוכל היה קר. היא סיירה בחדרים, התבוננה בציורים שעל הקירות, במיוחד נמשכה לאחד מהם שהיתה בו רקדנית על במה. משני הצדדים עמדו עצי תפאורה. מאחורי אחד העצים הציץ גבר וניכר שהוא מביט בהיחבא ברקדנית. הנסיכה אירמה רוזנפארב הרכינה את ראשה ובחנה לראשונה מה היא לובשת. חצאית עד הברכיים בצבע כחול, וחולצה לבנה מכופתרת בלי שרוולים.   

היא מיששה את פניה שכאבו. במיוחד עצמות הלסת. בחדר האמבטיה עלתה על המעקה נשענה על הכיור באלכסון והביטה במראה. כתמים אדומים בלטו על לחייה. היא גלשה חזרה לרצפה. כשמצאה את ארון הבגדים של האם, נשמה את ריחן של השמלות ורשרשה בהן. הן היו שונות לחלוטין מצורת הלבוש של כרמינה, המלכה האמזונה, כמובן. מלבד שמלות היה לאם גם אוסף גדול של צעיפים, חגורות, תיקים קטנים, נעליים וסנדלים, וגם כובעים לכל עונות השנה. הנסיכה אירמה רוזנפארב בחרה כובע קש ענק וחבשה אותו. הוא הסתיר את פניה ובאותה עת הוא גם חסם את ראייתה.

בימים הבאים, התנהלו חייה החדשים במין שגרה שעשתה מאמץ להתרגל אליה. הסתבר לה שהיא בסוף שנת הלימודים בכיתה א', שאין לה חברות או חברים, שהיא אמורה כבר לדעת לקרוא, אבל כל עוד היא יושבת בשקט ולבד במקומה שבספסל האחורי, המורה לא פונה אליה. ארבע שעות עוברות בעצלתיים, אך הנסיכה אירמה רוזנפארב חולמת לה בהקיץ. היא רואה בדמיונה את היער הצפוף והעצים המשתרגים זה בזה, ציפורים מצייצות, מכרסמים קטנים וחרקים עסוקים בחיפוש מזון. בדמיונה היא שרה. הולכת לשבת ליד נחל קטן, משיטה עליו עלים יבשים. ואז, הצלצול מבשר על שובה הביתה. המקום שבו היא פוגשת את האם והאב. הם דואגים לכך שתאכל, תתרחץ ותלך לישון. הם מדברים אליה, אבל לא מצפים לתשובה. הם לא מתרגשים כשהיא לא אומרת מילה בימים הראשונים. אבל כשהם שמים לב שהיא שותקת, הם מנסים לדובב אותה, מלאי חרדה. משדלים, מפצירים, מאיימים. היא היתה רוצה לענות להם, אבל היא לא יודעת את השפה.

התחילו לקחת אותה לרופאים מומחים.