כותרות TheMarker >
    ';

    קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב

    אין אייקון תרבות תל אביבי יותר מקו חמש, \"המטרו התל אביבי\", כתבו עליו שירים, סיפורים ואפילו עבודת דוקטורט. קו חמש, שמלווה את תל אביב משנותיה הראשונות, חוצה את העיר מצפון לדרום ומספק הצצה לכמה מהאזורים היפים והמרתקים ביותר בעיר.
    במשך שנה שלמה שוטטתי בתל אביב דרך תחנות הקו וגיליתי שכונות, רחובות, גינות וחנויות, היסטוריה נשכחת ואדריכלות נוכחת ולמדתי להכיר את תל אביב מחדש בכל נסיעה בקו.
    הבלוג שלי מזמין את התל אביבי שבטוח שהוא כבר מכיר הכול ואת המבקר מבחוץ שרוצה לדעת, לטיול אחר בתל אביב, דרך המסע שבין התחנות של קו חמש.

    תהנו, רננה.

    תודה לאביב מצר ואורי קידר על הצילומים ולמאיה חלוואני על עיצוב הלוגו.






















    ארכיון

    0

    רחוב דיזנגוף - חלק שני

    2 תגובות   יום חמישי, 18/6/09, 02:10

     רחוב דיזנגוף - שדרות בן גוריון והלאה


     

     

    דיזנגוף 173

     

    בתחנה זו מצטלב רחוב דיזנגוף עם שדרות בן גוריון. מבין כל שדרות העיר, שדרות בן גוריון הן לבה הים תיכוני של תל אביב. עצי הזית הכל-כך ישראליים שנטועים לאורכן והקרבה לים, המולת העיר שמכה בצועד בהן מכל עבר והשמש חסרת הרחמים שאי אפשר לחמוק ממנה לאורך השדרה - כולם תורמים לים תיכוניות של השדרות. על אף מרכזיותן, שדרות בן גוריון סבלו במשך שנים מחוסר פופולריות והזנחה גם כאשר שדרות אחרות כמו רוטשילד וח"ן כבר החלו לפרוח ולשגשג. והנה, בשנים האחרונות שדרות בן גוריון תופסות את מקומן הראוי במפת השדרות התל אביבית. הקיוסקים המוזנחים לאורך השדרה "מתעצבים" מחדש כקיוסקי-אספרסו  מושקעים, הספסלים מלאים באנשים ולאורך כל ימות השנה יש תנועה נינוחה לכיוון הים. הכל, בסטייל מרכז תל אביבי מחוספס משהו, אופייני לאזור זה של העיר. בשונה משדרות רוטשילד אשר מושכות אליהן תיירים ומבקרים לאורך כל ימות השנה, שדרות בן גוריון נותרו מאוד תל אביביות באופיין, ובאמצע השבוע פוקדים אותן בעיקר תושבי האזור.

    אסון ושמו כיכר אתרים

    שדרות בן גוריון מתחילות בים, למרבה הצער קשה לשים לב לעובדה נפלאה זו תודות למפלצת הבטון הכושלת השוכנת בקצה השדרה ומנתקת אותה מן הים – כיכר אתרים. אין קונצנזוס עירוני רחב יותר מהשנאה לכיכר הנוראית הזו. אין צורך בהסברים, פשוט גשו לשם ותבינו איך אפשר להרוס את הנוף הכי יפה בעולם.

    סופן של השדרות שמתחילות בים, בבניין העיריה ובקניון גן העיר. יש מי שזוכר עוד שלפני שלושים שנה במקום חנויות השתררו כאן מרחביו (הלא גדולים במיוחד אם חושבים על זה היום) של "גן הדסה". בקצה האחד של הגן היתה בריכת השחיה שבה למדו ילדי העיר לשחות ובצדו האחר גן החיות, שהיה המקום האהוב על ילדי העיר. באותם ימים שמן של השדרות היה קרן קיימת לישראל והוא הוסב לשמן הנוכחי לאחר מותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שהתגורר עם אשתו פולה בבית מס' 17 בשדרה. בצוואתו הוריש בן גוריון את ביתו למדינת ישראל והמקום משמש כיום כמוזיאון ל"זקן" ומורשתו. הביקור במוזיאון כדאי ולו כדי להיווכח ולא להאמין עד כמה צנוע היה פעם אורח החיים של ראש ממשלה.

    קיוסק הפיק-אפ הראשון בעולם

    המקום שאחראי ל"מיתוגה מחדש" של השדרה הוא בר-גוריון שבמרכז השדרה ופינת רחוב דיזנגוף. בר-גוריון הוא מחלוצי ז'אנר קיוסקי השדרות המשודרגים שמיד עם פתיחתו נמלא באנשים שגדשו את כסאות הבר הספורים. עם הזמן, במהלך הזדחלות טבעי עברו אנשים לשבת גם על הספסלים מסביב, ובלי לשים לב השדרה התמלאה בחבורות קטנות של אנשים שאוכלים, שותים ומקשקשים. אם חושבים על זה, מה יותר מתאים למזג התל אביבי מאשר ישיבה חברותית לא מחייבת בשדרה? יודעי דבר מספרים שבימיו הסוערים שימש המקום כפיק-אפ בר מתחת לכיפת השמיים. אם תהיתם לגבי סיבת ההתקהלות בצידו השני של מעבר החציה, זהו דוכן המיצים תמרה. נכון שבתל אביב סחטו מיץ תפוזים כבר בקיוסקים הראשונים של פעם, אבל אף מקום לא עשה או עושה את זה במגניבות מקצוענית כמו "תמרה". אם רוב האנשים מתחילים את הבוקר עם קפה, מי שגר סמוך ל"תמרה" זוכה לפתוח את היום בקוקטייל ירקות וג'ינג'ר או במיץ סלק, תפוחים וגזר (זה אולי לא נשמע ככה אבל זה ממש טעים וגם בריא). בספסלים מאחורי הדוכן אפשר להתמסטל מניחוח מיץ התפוזים הטרי שממלא את השדרה.
    קצת מזרחה מכאן, בפינה של שדרות בן גוריון ורחוב אדם הכהן עומד בית באוהאוס משופץ ומבהיק בלובנו - זהו בית חנה על שמה של חנה צ'יזיק, מייסדת משק הפועלות שפעל כאן בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. משק הפועלות נועד להכשיר את החלוצות, בנות הגולה, לעבודת החקלאות בארץ ישראל. אירוני או לא, היום המקום משמש כ"מרכז הורות" שמבקש להכשיר את נשות תל אביב למודות הקריירה לחיי האמהות.
    בפורים 1997 התפוצץ מחבל בבית קפה "אפרופו" שפעל בחזית המבנה ושלוש נשים צעירות, אמהות ואמהות שבדרך, נהרגו. אנדרטה לזכרן נמצאת בשדרה מול "בית חנה". 

    מסביב לשדרה
    שגשוגה של השדרה הוביל לתחייה של האזור מסביבה, שהתמלא בבתי קפה חדשים, חנויות ובוטיקי אופנה.
    שניים מהמוסדות הוותיקים באזור הם בוטיק האופנה כתומנטה של המעצבת חיה ניר ובית הקפה המשולש שמולו. אין כל קשר בין שני המקומות חוץ מן העובדה ששניהם נהנים מפופולריות עקבית לאורך שנים בקרב תושבי תל אביב. קפה "המשולש" הוא בית קפה חביב עם שולחנות הפונים לנוף הדיזנגופי, מראה אייטיז משהו ותפריט שגרתי למדי, ובלי הסבר מלומד במיוחד, התל אביביים פשוט "מתים" עליו. בית הקפה הומה לאורך כל שעות היממה וכמו שאומרים אצלנו "עם הצלחה לא מתווכחים".
    חנות האופנה של "כתומנטה" היא כבר סיפור יותר מורכב. המקום זוכה למעמד מיתולוגי בקרב אנשי האופנה של העיר. נערה מן השורה שתיכנס למקום עלולה לזכות במבט מתנשא מצד המוכרות, שנראות כמו חלק בלתי נפרד מהקולבים.  גם אם תיצלח את הכניסה המאיימת, לא ברור שאותה נערה תשכיל להבין על מה גודל המהומה. כך או כך, המקום מהווה מוקד עליה לרגל עבור סטייליסטים ושאר אנשי ברנז'ה וצעירות עירוניות מבינות עניין וכמו שכבר אמרנו, "עם הצלחה לא מתווכחים". שמלות הכלה הייחודיות בקומה השניה תעניינה את מי שמחפשת משהו לא שטאנצי בעליל לערב החשוב בחייה.
    המעצבת שזוכה בתואר יקירת בנות תל אביב היא שרה בראון בדיזנגוף 162 עם שורשים צרפתיים שניכרים בכל פינה ופינה בחנותה, מהבגדים ועד הפס-קול המתנגן. העיצובים של בראון מלאי קסם, רוגע ובטחון עצמי ועושים ישר חשק לארוז מזוודה (מלאה בבגדים של שרה כמובן) ולצאת ל vacances.
    בפינת דיזנגוף והשדרה פעל במשך כמה עשורים קפה ורד שהיווה בית עבור כמה מן החשובים בסופרים והמשוררים של העיר. בשונה מן האווירה הבוהמיינית העולזת של כמה משכניו באזור, בוורד שררה אווירה של סלון ספרותי אינטלקטואלי, אליו באים לשוחח, להראות שיר חדש לעורך הספרותי או לעיין בעיתון או בספר. יהונתן גפן תפס פיסה מן הוויה של בית הקפה ושל התל אביביות בשירו הנפלא על גברת לוין:
    "בקפה ורד יושבת גברת ומספרת סיפור. אוספת רגליה מראה ירכיה לידיעת הציבור. אומרת "פאריס בשנה שעברה לא בן אדם זה ברור", פותחת כפתור בחולצה שנראה את הלב השבור. מה יש לך גברת לוין?".
    עוד זכור המקום לטובה בזכות קונדיטוריה מצוינת שפעלה בו, ובעיקר בזכות עוגת הגבינה החמצמצה שהונצחה בטורו של הכותב הנפלא עלי מוהר ז"ל.
    תחליף חביב אך לא מספק לשילוב המנצח בין ספרים לקפה אפשר למצוא בחנות הוותיקה פרוזה בדיזנגוף 163. החנות שייכת כיום לאחת הרשתות הגדולות, אך עדיין מציעה בצד בית הקפה הקטן הפועל בה, מבחר גדול של ספרי שירה ופרוזה, כתבי עת לשירה, ספרי עיצוב ואמנות, מחזות וספרי עיון במגוון נושאים.
    חיי הלילה הסוערים של דיזנגוף נדמו איפשהו בשנות התשעים המוקדמות ומאורות הלילה של הזיגל והברומטר שמשכו אליהם את הברנז'ה הצעירה לאורך שנות השמונים, ננטשו על ידי הבליינים. בעקבות תחייתו של רחוב דיזנגוף, התמקמה ברחוב אוכלוסיה צעירה שחיפשה מקום לשתות בו בירה בערב. מפה לשם, דיזנגוף התחיל לחיות גם בלילה ופאבים חדשים שנפתחים (וגם נסגרים) ללא הרף. כמו הרחוב עצמו, גם הפאבים לאורכו מתחלקים לאלה הצפוניים, הפיק-אפים, המעוצבים, שמתרכזים סביב צומת הרחובות דיזנגוף וירמיהו ולאלה שהולכים על הסטייל של שכונתי ונעים למשתמש בחלקיו הדרומיים יותר של הרחוב. אחד מהמוצלחים בז'אנר הוא הארמדילו cerveza, אחיו הצעיר של ארמדילו מרחוב אחד העם. זהו מקום נחמד במובן הטוב של המילה, בלי הרבה יומרות חוץ מלעשות את הדברים כמו שצריך, ואת זה עושים כאן מעולה. יש בארמדילו מבחר בירות שלא מבייש פאב לונדוני, ובכללן בירת הבוטיק הישראלית ה- dancing camel, כבד קצוץ מעולה שמרפד טוב את הבטן לקראת הבירה הבאה ומוזיקה ותאורה שמאפשרות לנהל שיחה. גאוני. האווירה בארמדילו היא שכונתית למדי, אבל בכל זאת כדי לזכור באיזה שכונה אתם מסתובבים, לא בטוח שנעלי קיפי מכיתה י' יתאימו (דיזנגוף 174).

     

    מזדנגפים

    בימיו הגדולים של רחוב דיזנגוף, קטע הרחוב שבין שדרות בן גוריון (אז שדרות קק"ל) וכיכר דיזנגוף היה מרכז העולם עבור התל אביביים. היו שדמיינו את הרחוב כ"ברודווי" מקומי בשל בתי הקפה המפורסמים בהם ישבו אנשי הבוהמה התל אביבית והיו שראו בו את הגרסה הציונית לשדרה החמישית, על שום שלל בוטיקי האופנה וחלונות הראווה המפוארים שבו. כך או כך, השילוב בין הזוהר והיוקרה קיבעו את מעמדו המיתולוגי של דיזנגוף כרחוב מעודכן, אופנתי ותוסס שכולם רוצים להיות בו. חבורות-חבורות הסתובבו להם התל אביביים ברחוב דיזנגוף, משפחות, צעירים, זוגות, כולם היו שם. מכיוון שאז, שלא כמו היום, ישיבה בבתי קפה לא היתה אירוע של מה בכך אלא שמורה למעמדים מיוחדים או לאנשים מיוחסים בלבד, מרבית האנשים פשוט טיילו להם הלוך ושוב בין השדרה לכיכר באותו ריטואל "הזדנגפות" מפורסם, שכל מטרתו הוא בהייה ביושבי בתי הקפה, במפורסמים, בבחורות היפות וביתר האנשים שמסביב. מהאווירה הסקסית הזו נשארו היום בעיקר הרבה נוסטלגיה, זכרונות וגעגועים.
    כיום, מי שצועד ברחוב כשפניו מועדות דרומה עשוי להרגיש איפשהו אחרי שדרות בן גוריון את השינוי, כאילו לעיריה נגמר תקציב השיפוצים באמצע הדרך. בעוד צפון הרחוב שוקק ומתחדש לו, דווקא אזור זה שהיה שיא תפארתו של הרחוב עודנו שרוי לו בעליבותו, ורק מדי פעם מפריח את השממה בוטיק מעוצב, בית קפה אופנתי או באר חדש שנפתח לצעירים שחוזרים אל הרחוב. המדרכות הבלות, חלונות הראווה המיושנים, החנויות הזולות כולם מזכירים את ימיו הפחות יפים של הרחוב אז מילאו אותו "חנויות הימאים" שמכרו סחורה מכל מיני ומיני שהימאים הבריחו מעבר לים. היום ממלאות את חלק זה של הרחוב חנויות אופנת שוק המוניות שמוכרות ערב רב של בגדים זולים חסרי ייחוד, חנויות כלבו קטנות שמציעות דברי סידקית, יודאיקה זולה ושלל ממורביליה לתיירים וקיוסקים שעוד לא עברו הסבה ל"פיצוציות", בהם תמצאו כעכי בייגלה על מוט, חופן שקדים טריים ובימי הסתיו גם מיץ מרימונים.

    דיזנגוף 137

    גלריה רוזנפלד בדיזנגוף 147 היא עוף מוזר ברחוב. מצד אחד, היא ממוקמת בטבעיות בין חנויות הבגדים והנעליים ואפשר לחלוף על פניה כמו על פני עוד אחד ממיני חלונות הראווה ברחוב. מצד שני, החלל הנקי, שלא ברור מה נמכר בו, מעורר סקרנות ומזמין את עובר האורח להתנתק לרגע מן החוויה הצרכנית המיידית. במיוחד מהנה לשוטט בקומה העליונה של הגלריה ולהביט בריחוק, כאילו מתבוננים בציור, על הרחוב שזורם מתחת או להישאב לרגע אל תוך היצירות המופשטות בקומת המרתף, הרחק מהמולת הרחוב.
    "גלריה רוזנפלד" היא הסנונית הראשונה לעולם הגלריות התל אביבי שהתרכז במשך שנים ארוכות ברחוב גורדון. בשנים האחרונות, בעקבות פריחה ופלורליזציה בשוק האמנות הישראלי, ההגמוניה הגורדונית התערערה וכיום אפשר למצוא גלריות וחללי תצוגה באזורים שונים של העיר. ובכל זאת כדאי מאוד לעשות סיבוב ברחוב גורדון, ששומר על מעמדו כמיני-צ'לסי תל אביבי עם ריכוז של כמה מן הגלריות המרכזיות בעיר ולצידן חנויות עיצוב, בתי קפה ופאבים קטנים ובראשן גלריה גבעון לאמנות מודרנית ישראלית בגורדון 35 - גלריה ותיקה שקשורים אליה אמנים מ"דור הביניים" כמו רפי לביא ז"ל ויאיר גרבוז, אך שומרת גם על קו עכשווי וקשר עם אמנים צעירים יותר. גלריה גורדון אשר שימשה בית ראשון עבור אמנים ישראלים מובילים רבים התחילה בחלל קטן ברחוב שהיא קרויה על שמו, אך בשנות השמונים עברה לביתה הנוכחי ברחוב בן יהודה 95, כמה מטרים צפונה מפינת הרחובות גורדון ובן יהודה.

    בצד הגלריות צמחו ברחוב גורדון מספר חנויות עיצוב, כמו Arbitman’s, המתחבאת  בקצה שביל קטן בגורדון 31. הבעלים, מעצב התפאורות בני ארבייטמן, קיבץ לחנותו פריטי עיצוב יפהפיים, שישר תרצו לחטוף אליכם לדירה כמו ציורי פופ ארט העשויים בטכניקה ייחודית, מדבקות צבעונית לקיר בדוגמת ציפורים על תיל או מובייל קסום בצורת ינשופים. החדר האחורי שמוקדש לרוח הרטרו יגרום לכם להצטער שזרקתם את הוואזה שקיבלתם מתנה מסבתא.

    גרוייסא מציעא

    פעם דיברו בתל אביב יידיש, חלב ולחם קנו ביידיש ובעיקר סיפרו הרבה בדיחות ביידיש. היום היידיש היחידה שרובנו מכירים זה "אלטע זאכן". אם נתקפתם געגועים לצלילים החמים של בית סבתא, תוכלו לבקר בליוויק הויז. "בית ליוויק" שבפינת הרחובות דב הוז וגורדון מרכז לתרבות היידיש ומקום משכנה של ה"יידישער ליטעראטן און זשורנאליסטן פאראיין אין ישראל" (אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל). תוכלו להנות כאן משיעורי יידיש ועוד פעילויות תרבותיות שונות וגם לרכוש לעצמכם חולצה עם הכיתוב  I♥Yiddish. אוי ויי.

    במפגש בין דיזנגוף ופרישמן ניצב פסל רחוב, בדמות אדם השרוע לו בתחתוניו וכרסו משתפלת. יש משהו כל-כך תל אביבי באיש הזה שרובץ לו בין החנויות, יונים מחרבנות עליו, פיקוסים נערמים עליו, אוטובוסים מרעישים באוזניו וכל מה שהוא רוצה זה פשוט לעצור לרגע ולנוח, כמו כולנו.
    בקטע רחוב זה צמחה פיסה חשובה במיתולוגיה של תל אביב. ברחוב דיזנגוף 117 שכן במשך ארבעה עשורים בית הקפה המשפיע ביותר על הנוף העירוני של העיר. מילים רבות נשפכו בקפה כסית ועליו - מקדש הבוהמה התל אביבית שמשך אליו החל מאמצע שנות הארבעים משוררים, סופרים, שחקנים ואמנים. נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, חנה רובינא ורבים אחרים ישבו כאן בחבורות הומות ומסביבם הקהל הסקרן שכמו עכשיו גם אז רצה שידבק בו קצת אבק כוכבים. חצקל איש כסית, הבעלים, אירח את כולם בנדיבות ואהבה והם גמלו לו בהנצחת שמו בשיריהם וציוריהם. סמוך לו, בדיזנגוף 111-113, עמד קפה רוול הנודע לא פחות. אם לכסית היו מגיעים משוררים בתחילת הדרך אוחזים בהיסוס בשיר פרי עטם, לקפה רוול היו באים היפים והיפות כדי להציג לראווה שמלה חדשה, פריזורה מעודכנת או זוגיות טרייה. רוול, האנטי תיזה לכסית, היה מעוז הבורגנות האלגנטית שעם לקוחותיו נמנו ראשי ממשלות ונשיאים וגם המקום להתעדכן בו ברכילות החמה. בימי שישי בצהרים, כולם היו מגיעים לרוול כדי לשמוע על מסיבות סוף השבוע ולצפות ב"מצעד החתיכות" שעברו בסך. היריבות בין בתי הקפה, התנגשות בין ציוויליזציות בזעיר אנפין, קיבלה ביטוי יצירתי במשחק הכדורגל השנתי בין "נבחרות" יושבי בתי הקפה.

    ללא הוד או הדר
    פסג' הוד המוזנח בדיזנגוף 101 הוא שריד לימי זוהר שחלפו. בשנות השישים פעלו כאן מיטב בוטיקי האופנה, המפורסם שבהם הוא מצקין האלגנטי. עוד פעלה כאן מסעדת קליפורניה של אייבי נתן, הטייס ולוחם השלום, מייסד תחנת "קול השלום" ודמות בוהמיינית ססגונית בהווי העיר. המסעדה עוצבה כדיינר אמריקאי (קונספט חדשני בתל אביב דאז) והגישה לדור החדש של בוהמייני העיר את "ההמבורגר הראשון בארץ". תאטרון הקאמרי ששכן בפסג' (עד שעבר למקום מושבו החדש במשכן אמנויות הבמה בשנת 2002) הוסיף אצטלה תרבותית לאווירת הבוהמה המקומית. הפסג' של היום מחוויר בשממונו לעומת עברו המפואר. יש כאן כמה חנויות יד שנייה חביבות, תחנת לוטו וחנות סקס מהדור הישן והנכלולי.
    אם זכר ההמבורגרים של אייבי השאיר אתכם רעבים, תוכלו להתנחם בסביח של פרישמן בצידו החיצוני של הפסג' (פרישמן 42). השילוב של חצילים נוטפי שמן, ביצה, טחינה ועמבה זוכה לפופולריות גואה בקרב תושבי העיר ועל אף שהמייסדים של הכוך הזה כבר עברו לטגן את החצילים שלהם במקום אחר, עדיין רבים עומדים כאן בתור.
    בפינה הצפון-מזרחית של דיזנגוף ופרישמן שכן בעבר קפה פינתי, שמשך אליו את אנשי עולם הבידור, בשל קרבתו למשרדי האמרגן אברהם דשא פשנל ואחרים. כיום פועל בסמוך קפה סגפרדו, בית קפה עירוני כהלכתו, שמצליח ליצור פינה מוכרת ומזמינה בלב האנונימיות והניכור של מרכז העיר. קסמו של המקום בכך שהוא לא מנסה להתאים את עצמו ללקוחותיו, אלא הם מתאימים את עצמם לקצב שלו. חוץ מזה יש כאן סנדוויצ'ים טעימים ועוגיות ריבה שנמסות בפה (דיזנגוף 106).
    לחנות הנעליים הסטייליסטית שופרא הצמודה ל"סגפרדו" יש עם חלון ראווה מעוצב להפליא שתמיד עושה חשק להציץ. אם מחירי הנעליים עושים לכם דווקא חשק לבכות, צעדו בבטחון לאחורי החנות, שם מוחזקות ההפתעות המוזלות (דיזנגוף 108).

    באוהאוס בעיר לבנה
    בחלק זה של רחוב דיזנגוף, שבין רחוב פרישמן וכיכר דיזנגוף, מתרכזים כמה ממבני הבאוהאוס (הסגנון הבינלאומי) המרשימים והמפורסמים בזכותם זכתה תל אביב בשנת 2003 למקום של כבוד ברשימת אתרי אתר המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. אמנם צריך דימיון רב כדי להקים לחיים מבין החזיתות המתפוררות את הבתים המבהיקים מלובן שמופיעים בכרזות "העיר הלבנה", אבל המאמץ משתלם ועל הדרך תתקלו גם בכמה פיסות היסטוריה מעניינות מחיי העיר והרחוב.
    בפינת הרחובות פרישמן ופרוג  נמצאים מעונות עובדים ד', ה', ו' או בשמם המוכר - מעונות הוד. מעונות העובדים שתוכננו על ידי האדריכל החשוב אריה שרון ביקשו לבטא את ערכי חברת העובדים של פונקציונליות, פשטות, שוויון ואחדות. המעונות תוכננו על פי עקרונות הסגנון הבינלאומי ונבנו בצורת ח' שבמרכזה גינה משותפת. בקומת הקרקע הפנימית סביב הגינה פעלו גן ילדים, צרכניה, מרפאה ושאר שירותים – אידאל של קיבוץ עירוני.
    אלא שלפועל העירוני האמיתי לא היה מספיק כסף (ויש שיאמרו שגם לא את המעמד המתאים) כדי להתגורר במעונות העובדים. לעומת זאת, לוי אשכול, אברהם שלונסקי, מרדכי נמיר ושאר עסקנים, שחקנים ואנשי רוח כן התגוררו שם. יעקב שבתאי, בן המקום, תיאר בספריו את דרי במעונות והחיים בהם. את הגינה רחבת הידיים ניתן לראות מבעד לקומת העמודים ברחוב פרישמן 35, אבל הכניסה אליה נחסמה על ידי שערים אשר רק לתושבי הבניין יש מפתחות אליהם. כך, במידה רבה, הושבה על כנה הרוח הבדלנית של תושבי המעונות.
    שיטוט לאורך חזיתות המעונות צפונה על רחוב פרוג יוביל אתכם לגינת בטון קטנה, גינת הוד, שבכניסה לה עומד שלט המנציח את מתחם בתי הבימה שבין הרחובות דב הוז, פרוג וגורדון. כאן התגוררו גדולי שחקני "תאטרון הבימה", חנא רובינא ואהרון מסקין, שמעון פינקל, יהושע ברטונוב ומנחם גנסין שהיה ממייסדי התאטרון. דייר נוסף במתחם היה משה פלדנקרייז, ממציא שיטת הפלדנקרייז, שטיפל בחנה רובינא בימי מחלתה באמצעות תרגיליו. קשה להאמין שבשטח כל כך קטן היה מקום לכל כך הרבה "אגואים". הבתים המיוחסים לא רק אוכלסו בידי דיירים מפורסמים, אלא גם תוכננו על ידי גדולי האדריכלים של התקופה דוגמת אריה שרון, זאב רכטר וג'ניה אוורבוך.
    הצצה לגינה הכעורה תגלה את קוויו המרשימים והמוזנחים עד מאוד של בית צעירות מזרחי, ששימש בעבר כפנימיה ובית ספר לבנות של "תנועת המזרחי". הבניין היפה עומד נטוש זה כמה שנים ומתפורר לו בשממונו. כמו שכניו המעונות, גם בית צעירות המזרחי משתייך לסגנון הבינלאומי ויש לקוות שככזה הוא יזכה בקרוב לעדנת השימוש המגיעה לו.

    בבוקר ה- 19 באוקטובר 1994 התפוצץ מחבל מתאבד בתוך אוטובוס קו 5 בצומת הרחובות דיזנגוף ואסתר המלכה, מעט צפונה מכיכר דיזנגוף. זה היה "פיגוע האוטובוס" הראשון בתל אביב והוא היכה את תושבי העיר בהלם. 22 אנשים נהרגו בפיגוע, אחד מהקשים שידעה העיר וסימניו ניכרים עד היום בחזיתות הבתים. אנדרטת זכרון עומדת במקום הפיגוע.


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/9/09 00:20:

      צטט: alxm 2009-09-03 09:36:02

      יודעת "משהו" על תל אביב .

      כתוב בצורה מרתקת !

      שלמה

       

      הי שלמה, 

       

      אני שמחה שנהנית לקרוא! 

       

      תודה :-)

       

      רננה

        3/9/09 09:36:

      יודעת "משהו" על תל אביב .

      כתוב בצורה מרתקת !

      שלמה

      פרופיל

      רננה קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב