סבתא מוזרינה יודעת לאהוביש ילדים שיש להם סבתא אחת וילדים שסבתות להם שתיים. יש ילדים שסבתא שלהם גרה בערד, וילדים להם סבתא בירושלים. יש ילדים שאין להם סבתא בכלל. זה עצוב ואומלל, מה חבל! אך אני ילד בר-מזל! לי יש שלוש סבתות אהובות ואוהבות: אחת היא סבתא גיטה, השניה היא סבתא רינה, השלישית היא סבתא רבתא – זו הסבתא של אמי דינה. זה סיפור על סבתא רינה. מיד תבינו למה אני קורא לה מוזרינה. סיבות לכך יש כמה. מכל הסבתות שאני מכיר עוד לא ראיתי סבתא כמותה, ולכן אני רוצה לספר ולהזכיר את הסבתא הזאת השקטה. אחר כך אולי מישהו יאמר אם אי פעם ראה או שמע על סבתא כמו זאת, כלומר, סבתא הדומה לה בדבר-מה. סבתא מוזרינה היא לא מהסוג שבאה לקחת את הנכד מהגן. היא אף פעם לא מסיעה אותי לחוג, לא לוקחת אותי לשיעור אורגן. סבתא מוזרינה, אני אותה מקניט, בכלל לא יודעת לנהוג, וכשהיא נמצאת בתוך מכונית היא מיד מתחילה לדאוג: כל מכונית שעוקפת היא מפלצת. כל צפירה מפחידה אותה נורא. מבט מאיים בנהג היא נועצת 'שובב', היא אותו מגדירה. ולכן היא לא מסיעה אותי אף פעם לשום מקום במכונית, ואני חושב שזה היה מוסיף טעם לו נסענו לטייל - רק שנינו - לראות חצב או כלנית. עומרי, החבר שלי מהגן, סיפר לי כששיחקנו בחצר, שלחוגים, גן חיות, ואפילו למעגן, הוא נוסע עם סבתא שלו, אסתר. ושם הם עומדים לפנות ערב, מצפים לראות את השקיעה, וסבתא חובשת לו כובע גרב שהרוח לא תפגע לו בשמיעה. וכך הם עומדים רק שניהם, כל הזמן אוחזים יד ביד, וכשהשמש מסנוורת את עיניהם הם מרכיבים משקפי שמש מיד. ולאחר ששקעה השמש, הם חוזרים הביתה בנסיעה, ובמכונית נזכרים כי אמש השקיעה היתה יותר מפתיעה. אך אני בעומרי כלל לא מקנא, כי אצלנו המצב לגמרי שונה: סבתא מוזרינה היא לא כמו כל סבתא - זאת אפשר לראות בנקל. למשל, כשאני רעב, אבל ממש רעב, היא מציעה לי סוכריה על מקל. וכשהיא חייבת להכין ארוחה היא מוציאה מהמזווה את כל המצרכים, מפשילה שרוולים, מפטירה אנחה, ואנו מחכים ומחכים, ומחייכים. מה יש לדבר, מה יש כאן לומר, יש דברים שסבתא לא יודעת. היא לא יודעת להכין סלט שומר ואף לא להכין מרק דלעת. לפעמים דברים לא מצליחים לה, אבל היא בכלל לא אשמה,אז אנחנו תמיד סולחים לה,כי לדעת לסלוח זאת החוכמה.כשסבתא מוזרינה מכינה כתיתה, הכתיתה דומה לחביתה. וכשסבתא מכינה קציצה, היא נראית כמו אומצה שעברה הפצצה. יש סבתות שמקריאות סיפור לפני השינה, שרות שיר, או מזמזמות מנגינה, מספרות אגדה ישנה נושנה, או מוסיפות אימרה שנונה. סבתא שלי לא מקריאה לי סיפורים. לקרוא עברית היא כלל לא יודעת. היא גם לא מלמדת אותי שירים, והעברית, לדבריה, היא שפה מייגעת. וכשלפעמים היא אומרת: תבחר סיפור, לפני שאני שוכב לישון, היא הופכת דף, מסתכלת בציור, ואני מקריא לה את הסיפור מהזיכרון. סבתא לא משחקת אתי על המרבד: אני משחק עם אחי, או לבד, כי תמיד כואב לה הגב או מציקה לה היד, ולכן היא יושבת על הכורסא ומשקיפה מהצד. מתנות היא מביאה רק ליום הולדת - צעצוע או משחק חינוכי - כדי שאלמד חשבון או מולדת, כי ידע הוא דבר הכרחי. סיפרתי לכם הרבה דברים שהסבתא שלי לא עושה, אך בדבר אחד היא עולה על האחרים: בו את כולם היא מביסה. כשאני וסבתא שלי נפגשים, היא לוקחת אותי בזרועותיה, אנחנו שנינו מאד נרגשים ובתוך החיבוק שלה, הגדול, אני טובע. ואז היא לוחשת באזני שוב ושוב: "אותך אני כל כך אוהבת. אתה יקר לי וכה חשוב. עליך אני כל הזמן חושבת." ואני מרגיש כל כך נפלא, ואומר לה: "גם אני מאד אוהב אותך". והיא בולעת כל מילה ומילה, כדי שאת המילים שלי לא תשכח! וכשיורד הלילה והיא ממני נפרדת ואומרת: "להתראות, מחר אשוב" אני מבקש: "אל תלכי עוד, סבתא נחמדת" ומפציר בה ומפציר שוב ושוב. "לילה טוב", היא מכבה את האור, ואני מרגיש כבר עייף ויגע, וכשהדלת נסגרת, אני לרגע ניעור כי לסבתא אני כבר מתגעגע. |