הייתי רוצה, ולו רק לשעה אחת בחיי, להרגיש נקייה. לנטרל את כל הרעשים התמידיים האלה אשר בראשי, להביט על העבר בלבן של העיניים ולומר לו: " אתה, שב בשקט, זמנך עבר!" להפנים, אבל באמת, שהרגע הזה, זה שעובר עכשיו - לא יחזור. להתנער מכל המגננות, להיות מי שאני באמת, ולא מה שמצפים ממני להיות. לצחוק בהיסטריה או לבכות בטירוף, ללא שום צורך לתת דין וחשבון, לאהוב עד שארגיש שהגוף והנשמה שלי נמסים ומתערבבים זה בזה מבלי לחשוש איך אחרים יראו את זה, איך הוא יראה את זה. שנים רבות מדי הייתי עסוקה בלכוון נמוך מדי, ואת זה לעולם כבר לא אוכל לתקן... לאן שאני לא הולכת, תמיד מלווה אותי הכמיהה הזאת לאיזה משהו נעלם שיתרחש, שאיזה נס יפרוש עלי מטובו וחומו, ומתחת למעטה השקט והשלווה הכל כך מטעה הזה נמצאת אני האמיתית – רגישה וחמה ואופטימית והכי פגיעה שיש. מאז ילדותי אומרים לי: "תהיי קצת פחות..." פחות מוחצנת...פחות רגישה...פחות טוטאלית... מה כולם מבינים? אני חיה בתדרים מטורפים כל נפילה היא תהום וכל פסגה היא אוורסט ובין תהום לפסגה מנסה לא לזגזג יותר מדי, להיות קצת יותר "כמו כולם" (שזה די עצוב, כי אני לא רואה ש"כולם" ממש מאושרים) אבל אני באמת לא יודעת איך להיות פחות מזה מה, אפשר לאהוב מישהו רק 90%? אפשר להתמסר למשהו רק 90%? הלוואי וידעתי איך. הלוואי והיה לי מגדלור פרטי. ישנם ימים שמרגישים לי כמו גן עדן ואני מהרהרת על כמה חבל שאין עם מי לחלוק (גם כשהיה עם מי לחלוק) כולם בטוחים שהם יודעים אותי חושבים שאני ספר פתוח אף אחד לא יודע לכמה מעט אנשים אני מאפשרת לקרוא... אני רוצה לאהוב כמו שמרגיש לי נכון מבלי לחשוב מה זה אומר, ואיך זה יראה מחר בבוקר האהבה שלי היא לא מכירת חיסול, אי אפשר לכמת אותה לספירת מלאי אני רוצה לקחת שאיפה עמוקה כזו ולשחרר ל א ט ל א ט אני רוצה להרגיש הכי בבית בתוך העור שלי להעיף אחת ולתמיד את השדון הרע הזה שיושב על הכתף לנעוץ בו את הקלשון שלו עצמו... אני רוצה לחזור הביתה בסוף יום אל החבר הכי טוב שלי שהוא גם המאהב שלי שהוא גם האבא של הילדים שלי ולהרגיש כמו עובר - מוגנת ובטוחה. מרגישה גדושה ומוצפת מרוב כוונות טובות אבל לא מצליחה למצוא להן בית. הזמן נספר מסביבי, אני רוצה להשאיר את העבר - בעבר אבל מה שהיה מושרש בתוכנו וגם שנים אחרי הוא עוטף בחיבוק כל מחשבה וכל הלך רוח כל מעשה מהוסס או בטוח בעוצמה אדירה של אהבה ושל געגוע. |