כותרות TheMarker >
    ';

    גמור פלוס

    ארכיון

    רגע הבשורה

    3 תגובות   יום חמישי, 18/6/09, 10:48


    בסרט "חנה ואחיותיה" ממתין מיקי, הדמות של ההיפוכונדר בסרט , לרופא שיחזור עם תוצאות צילום הרנטגן שלו. הרופא נכנס ומראה למיקי את צילום הראש, אומר לו שיש לו בשרות לא טובות, ומראה על גבי הצילום איפה הגידול הממאיר, ומסביר לו שניתוח כבר לא יעזור לו. מיד אחרי זה, מראים שוב את הקטע הפעם הרופא נכנס, מראה למיקי את הצילום ואומר לו שהכל בסדר, והצלצולים שהיו לו באוזניים הם בטח סתם כאב ראש חולף. אנחנו הצופים מבינים שהקטע הקודם היה רק מה שהתרחש בראש של מיקי, מה שהוא דמיין מתוך פחד, והקטע השני הוא המציאות.

    אני ואשתי, מגדלים בהצלחה רבה, אם יורשה לנחתום, ילדה בת שנה ושמונה חודשים. שנינו עובדים בהיי-טק, שורדים על אף המצב, משלמים משכנתא לא מפלצתית, גרים בפתח תקוה ואוכלים מדי פעם בארומה. בקיצור הגשמנו את החלום הבורגני. ובדיוק שהיה נראה שמה שנותר לנו בחיים זה לבחור בין רוטב ויניגרט לחרדל דיז'ון קיבלנו החלטה. כלומר אישתי קיבלה בשבילנו החלטה. להרחיב את המשפחה. מסתבר שהרחבת משפחה, יכול להיות כמו שיפוץ בית, או התקשרות חוזית עם חברה סלולרית. אתה יודע איך אתה רוצה שזה יראה / אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אתה לא יכול לדעת איך זה יסתיים.

    כשנכנסנו ביחד לבדיקת האולטרסאונד, ואישתי נשכבה פשוקת רגליים על מיטת הגינקולוג, הדבר האחרון שהייתי מוטרד ממנו זה מה הרופא יגיד (תגידו, גינקולוג זה באמת רופא? נכון שגם אתם לא מצליחים להאמין להם, גם אם הם יחזרו ויטענו שהם למדו שבע שנים?). עם העובדה שאישתי שוב בהריון כבר השלמתי. לכל היותר ניסיתי לאזור אומץ לשאול את אישתי לאחר הבדיקה האם יש אפשרות שנארגן קונפיגורציה שיוויונית שבה אני נכנס לחדר, מוריד את התחתונים נשכב על המיטה והיא ואישה נוספת עומדות מסביבי בוחנות מקרוב ומסתכלות בהערצה. אבל הרופא  אמר "הנה העובר", ומיד אחר כך אמר "רגע! הנה עוד עובר!", ואכן במוניטור נראו שני עוברים מופרדים בצורה ברורה.

    זה הרגע שחכיתי שיתחיל מחדש. שיכנס שוב הרופא, שיסתכל שוב ויגיד "הנה יש לכם עובר אחד, חמוד ובריא", שכל הקטע הקודם, שבו רואים תאומים, יהיה רק ההזיה הפרטית שלי. מעין חלום בהקיץ, שתוך שניה המציאות מעירה אותי.

    קשה לתאר במילים את התחושה באותו רגע. למעשה בדיוק ברגע ההוא כמעט ולא עוברות מילים בראש. ואם עוברות אז הן מעטות. גם המילה דילול מרחפת אי שם באוויר. כשהרופא אמר בוא נמשיך לבדוק שלא פיספסנו פה עוד אחד, פני ופניה של אישתי עברו מצבע אופ-וויאט ללבן אקונומיקה. איזה מזל רק שניים. הרגשתי כמו ההוא שעבר תאונה, נאלצו לקטוע לו שלושה מתוך ארבעת הגפיים, והוא הולך ומספר לכולם כמה מזל היה לו, כי החזיק ביד שמאל ספר תנ"ך ובגלל זה היד ניצלה.

    כשחזרנו הביתה, ניסיתי להישאר חיובי. לחשוב על כל היתרונות. אמרתי לאשתי "גומרים עם זה וזהו! שניים במחיר אחד!" אבל השיכנוע העצמי הזה לא עבד, ורק נשמעתי כמו מבצע בשופר-סל שאין לך כוח לקרוא את האותיות הקטנות, שם רשום רק על קניה מעל 500 ₪, רק לבעלי כרטיס שופר-סופר-זהב-מגה-דיל, לא תקף בשבתות, לא תקף בערבי חג לא תקף בימי חול, לא ביולי לא באוגוסט ולא בשנה מעוברת. זאת בהחלט הולכת להיות שנה מעוברת.

    הבטן התחילה לכאוב לי. כאב קטן כזה במרכז. "אני לא מרגיש טוב", אמרתי לאישה בעוד אני נשכב על הספה. "שאני אעשה לך משהו, חמוד?" היא הציעה. "לא כלום, תודה. אולי רק איזה לימונדה", אמרתי, "אומרים שזה טוב נגד בחילות, ואני ממש מתחיל להרגיש רע בבטן". "בסדר מתוק". אישתי רצה למטבח והתחילה לסחוט לימונים. "אם אפשר גם להוסיף קצת נענע", ביקשתי, "הלימונדה קצת תפלה בלי זה". היא הוסיפה. "אפשר עוד סוכר מותק?" שאלתי והאישה רצה להוסיף. התחלתי לחשוב על כמה קצת אנחנו ישנים עם הילדה היום, ואיך זה יהיה כשיהיו לנו שלושה תינוקות במקביל בבית. פתאום הסוכר בלימונדה רק גרם לי חשק למשהו שיסתור את המתיקות. "יש לנו חמוצים?" שאלתי את אישתי שנתנה בי מבט מוזר, אבל לא יכולתי לעמוד על משמעותו, הבחילות לא נתנו לי להתרכז - לא במבט ולא בשום דבר אחר. "אני חושבת שיש לנו", היא אמרה ושלפה איזה צנצנת מהמקרר. היא שמה אותה לפני בעוד אני רק מביט למטה ומחזיק את הבטן. טבלתי את היד בצנצנת, שלפתי מלפפון ונגסתי בו. אחרי כמה שניות תחושת הקבס בבטן רק גברה. "את בטוחה שזה טרי!?" צעקתי על אשתי, והמסכנה רצה אלי לתמוך בי, כי היה נראה כאילו אני עומד להקיא. "אל תגעי לי בראש!" אמרתי כי הבחילה כבר עלתה לי לאזור הצוואר. התחלתי לחשוב על כל האופרציות שנצטרך לארגן שיוולדו התאומים, שתי מכוניות, אחת מהן חייבת להיות לפחות מזדה 5, ואולי לא, אולי צריך משהו גדול יותר, איך נכניס שלושה כסאות תינוק במושב האחורי לעזאזל! ומה עם הבגאג'? הוא מספיק גדול? פתאום התחשק לי שוקולד. כמה הוצאות זה עומד להיות! עגלת תאומים, שני מושבים לרכב, שתי מיטות, מטפלת במשרה כפולה...ביקשתי שוקולד מאישתי, כי כל המחשבות גרמו לי לנפילת סוכר. "מה זאתמר'ת אין?!" נאנחתי, "אבל אני חייב עכשיו משהו מתוק. את יכולה להיות חמודה ולקפוץ לקנות לי קצת שוקולד?" "שוקולד? עכשיו?" אשתי שאלה בתמיהה, "עוד מעט שתימ'עשרה בלילה!" "אז מה?!" מחיתי, תוך כדי שאני מתחיל להריץ אקסלים בראש, מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה דוקא חסכוני תאומים לעומת שני ילדים שנולדים בזה אחר זה. "בטוח יש איזה סופר פתוח שאפשר לקנות בו שוקולד!" "אנחנו גרים בפתח תקוה מותק!" אישתי אמרה, הקול שלה היה קצת פחות רך ממקודם, "אפילו את האינטרנט סוגרים פה בשמונה בערב!" "אז אולי תקפצי לתל אביב, לקנות באחד מהסופרים של ה- AM/PM האלה?" התעקשתי. אישתי יצאה וחזרה כעבור שתי דקות עם שוקולד שלקחה מהשכנה.

    היא מצאה אותי רוכן מעל מושב האסלה בשירותים. "הרבה יותר טוב. הקאתי. כבר לא בא לי שוקולד, תודה מתוקה", אמרתי לאישתי, שנראתה כרוצה לעזור, אבל קצת מבולבלת. הרמתי את הראש והסתכלתי עליה, "אני מרגיש קצת יותר טוב", אמרתי. "ומה איתך, איך את מרגישה? מותק?" 

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/8/09 14:13:


      כתוב היטב!!

        3/8/09 09:44:

      לפני הרבה שנים, משהו כמו 30, היותי סטודנטית, חקר מרצה שלי, ד"ר שמואל גרזי את תופעת ההריון בקרב גברים.

      אם זכור לי נכון, אחד הסימפטומים היה השמנה...

      מניסיון של באה בימים,

      הלא מתוכננים מוכיחים את עצמם כמדהימים,

      אחרי שמתגברים על מוטיב ההפתעה ומוותרים, קצת, על שליטה.

      שיהיה במזל.

      פוסט כן,ונכנס ללב

        18/6/09 11:54:

      בשעה טובה!

      פרופיל

      יוני צ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות