במאמרו לקנא באיראנים טוען היום גדעון לוי כך: "צ'כים ואוקראינים, צרפתים ורוסים, דרום אפריקנים ופלסטינים, תאילנדים וסינים, לבנונים ועכשיו גם איראנים, יצאו לרחובות ברגע מכונן אחד לפחות בתולדותיהם וניסו להשפיע משם." ואילו הישראלים: "נשות ישראל מתעטפות באילמותן, בין הקניון לחניון ואילו הגברים שלנו שואלים, היכן הנופשון הבא שלנו, הכל כלול."

טעות לא סבירה טועה איש אינטליגנטי כגדעון לוי כשהוא מתעלם מהרגע המכונן של הישראלים. רגע זה היה במאי 1945 כשהישראלים שהנאצים לא הצליחו להשמיד יצאו ממחנות הריכוז ועלו בהמוניהם לפלסטינה-א"י שהייתה תחת מנדט בריטי מטעם האו"ם. יחד איתם עלו עוד עשרות אלפי יהודים שלא היו במחנות הנאצים אבל ברחו בבהילות ממקום גלותם כשראו מה קרה באירופה לאחיהם.

מאז הישראלים של 1945 ובניהם, נכדיהם, ניניהם ובני ניניהם לא הפסיקו את הפגנותיהם ברחובות מאחר ולא הצליחו עדיין להבטיח בצורה סבירה את קיומם כעם. והפגנותיהם, במשך הדורות לבשו צורה ופשטו צורה. פעם הפגנתם התבטאה בלחימה כדי להגן על נגבה מהפולשים המצרים. בפעם אחרת הפגנתם לבשה צורה של קרב התאבדות במעלה תל-פאחר מול הפולש הסורי שרצה לחסל את מדינתם. פעם אחרת מול צבאותיו של עבדול נאצר המצרי שניסו בשנית לחסל את ישראל. ואחר כך במלחמה בלתי פוסקת נגד הטרור הפלסטיני שהביאה את ההתנחלויות. והפגנה-לחימה זו נמשכת עד היום, כאשר חוכמולוגים כג'ימי קרטר מנסים לתארה כהתעמרות בעם הפלסטיני.

כן גדעון לוי, אין לנו מה להתבייש בכך שתוך הפגנה-לחימה שנמשכת קרוב לשבעים שנים, אנחנו מנסים לטעום מעט מהחיים הנורמלים שכל יתר האומות בעולם חיות: מעט קניון וקצת נופשון, בין יצירה חומרית ורוחנית לתפארת. רק גדעון לוי לא מצליח להבין שהישראלים לא הפסיקו להפגין ברחובות ולהלחם על חייהם מאז 1945.