פתאום, באמצע החיים.
בתוך שגרה מונוטונית של החיים, הופיעה לה דמות תוססת ובועטת, רגשית וייצרית, מלהיבה וסוחפת.
אומרים שאשה היא כמו הוריקן. מגיעה סוערת ורטובה, עושה בלאגאן, וכשהיא הולכת היא לוקחת את הבית ואת האוטו.
אני מאמץ רק חלק מזה.
ההוריקן הזה, סוערת, רטובה, סוחפת, מלהיבה, חיה ובועטת. תרתי משמע.
ואני נשאבתי אליה. ונהנה מכל רגע.
היא הצליחה לנגוע במקום הכי עמוק, בעצב הכי חבוי אי שם בלב.
ומשם, הדרך להשפיע על כל המערכות היתה קצרה.
היא נוגעת
מרגשת
מגרה,
היא תוקפת
ואוהבת
עוקצת
ומחרמנת
היא מילאה לי את הוואקום העמוק
היא שיחררה אותי,
היא יושבת בלב
בנשמה,
היא צרובה לי בעין
ובאוזן
היא מוטמעת אצלי באף
היא יישותי השניה
כמו דמות זוהרת וצבעונית בתוך סרט שחור-לבן,
היא צבעה אותי
מחדש.