חשבתי עליה. לא היה בה משהו מיוחד במראה, דיי פשוטה למדיי, לא היה אפשר לקרוא לה מכוערת, בטוח לא יפה, 'מושכת' זאת המילה, חיתית שכזאת, קטנה, קומפקטית, כמה שהמראה שלה היה כה פשוט, ככה האנרגיות שלה היו גדולות. קראתי מהבקבוק, שבדיוק היה מונח על השולחן, בקבוק לשתיה חריפה: "יש לו טעם של כאב, הוספנו פלפל בשביל החריפות, תיבלנו את זה קצת בשביל אנינות הטעם, תאהב לא תאהב, נראה אותך נישאר אדיש", איך שגמרתי לקרוא את זה, היא נכנסה לבית, איך שגמרתי לקרוא את זה! היא נכנסה, לא יודע מי כתב את זה, הוא בטח גם הכיר אותה. כולם השתתקו, היא לא אמרה כלום, היא לא אמרה כלום! אבל הם השתתקו, גם אני. היא הלכה לשבת בפינה, בטח מרגישה לא שייכת, זה לא בסיס-האם שלה, היא במגרש הביתי שלי, ואני מרגיש זר. אחרי טקס 'השלום', מה שמחייב היום, שחס וחלילה אף אחד לא יפגע מחוסר תשומת לב, עדיף לקבל צביעות מחוסר תושמת לב. כולם פה מובסים, כמוני. ידעתי שהיא צריכה לבוא, אבל אף פעם לא ידעתי להתכוננן לזה, התכוננתי, ניסתי להתכונן, תסריטים במוח, אילו היתי מקדיש עשר דקות מחשבה ככה על פיזיקה, היה לי היום חמש יחידות בפיזיקה בתעודת בגרות עם ציון של לפחות תשעים, ובכך לא הייתי צריך להשקיע כ"כ בפסיכומטרי, לעזאזל עם זה. אני מסתכל עליה, יש לי חברה, ואני מסתכל עליה, על איך היא ניצחה אותי.

 - "מה קורה בן? המון זמן לא התראנו אה?!"

ארבעה חודשים וחמישה ימים, יא חתיכת מטומטמת.

- "בסדר, איך היה?"

אני שונא אותך, שונא, את משרה פה חוסר שקט, היה בסדר עד שהגעת. כמה טוב שהגעת. תלכי מפה, תלכי.

"סתם".         

סתם, זה מה שהיא אמרה לי, 'סתם' , לא אני פתחתי בשיחה, והיא, יש לה חוקים משלה. ארבע חודשים וחמישה ימים לא היתה בארץ, חמישה חודשים לא ראתה אותי, 'סתם'. יש לי חברה, מה לך יש אה?! יש לי חברה שאני צריך להפרד ממנה, ויש לי עוד שני ידידות שרק מחכות לזה שאני אפרד ממנה ולסיים את הידידות ביזיזות, מין השתדרגות שכזאת, וגם התחילו איתי בבר לפני שבוע, מישהי קנתה לי משקה, ומה לך יש אה?! כוס אמא שלך, איך את מרשה לעצמך להניד את ריגשותי הנה והנה בלי לתת חשבון, דין מסויים. אני מבולבל. תרגע, תשען אחורה כך, סיגריה, תרגיש מובסד, מושפל, אבל תרגע. תפסיק להיות תלוי בה, שלוט על הרגש, תהיי חזק, תחשוב על הכלא שלך בתל-אביב, שם אתה לבד, לא זקוק לכלום, לבד.