לאור סבב אישורי תקציב המדינה, רוב הכתבות ב- TheMarker עסקו בהיבט זה או אחר של חוק

ההסדרים ותהליכי קבלת ההחלטות בגופי השלטון.

בכתבה מקיפה סקר מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, אבי בן בסט, את תחלואי המגזר הפיננסי

שהביאו את השוק העולמי לסף קריסה ובדגש על תרבות הבונוסים ודרכי הפיקוח המומלצות. בשולי

הכתבה בן בסט טוען כי לוח הזמנים הקצר בו מעבירים את התקציב (3 שבועות) פוגע בדיון

המקצועי הפנימי בכ"א ממשרדי הממשלה ואינו מאפשר הרכב אופטימאלי של התקציב.

בקריאה ראשונה האמירה נראתה לי משונה. הרי משרדי הממשלה לא מגיעים פעם בשנה

לתקופה של חודש ע"מ לחלק את "העוגה" ומיד מתפזרים לדרכם. המשרדים עובדים במשך

השנה והינם בעלי צוות גדול המורכב מאנשים האחריים איש על תחומו הוא.

אז למה הם צריכים להיות מופתעים? הרי סדר גודל של התקציב נשאר דומה וההוצאות לכל משרד

גם כן. מה גם שאם יש צורך להעביר רפורמה כלשהיא - הדיונים מתקיימים במהלך השנה (או

העשור, אם להיות ישרים) והכל ידוע. למה שאנשי המשרדים לא יגבשו מבנה תקציבי מתועדף 

במשך השנה, וכשתתברר מסגרת התקציב הסופית - הם ישבצו את הסעיפים לפי התיעדוף שנקבע

מראש?

את התשובה מצאתי בשלל הכתבות, בעד ונגד, על הסעיפים השונים - מע"מ ירקות/פירות, פיצוי

אימהות עובדות וכו'.

בחירי ציבור נלחמים על חוק זה או אחר תוך שימוש בנשק הלוביסטי. הירקנים סיפרו לי...

האימהות אמרו לי...

הטענות והחוקים שמעלים מעל במת הכנסת באים מתוך רגש במקרה הטוב ואינטרס במקרה

הפחות טוב. האנשים האמונים על קבלת ההחלטות הנכונות למדינה, כלל לא טורחים ללמוד את

כל היבטי המהלכים שלהם וכך לא לראות את טובת המדינה כולה והציבור כולו ולא ללכת אחר

אמירות סקסיות כמו "הגנה על חלשים", "הגנה על עובדים" ו-"סיוע לנשים".

התרבות שהתפתחה בשירות הציבורי היא של - יללה, נעשה משהו ויהיה בסדר.

אין מי שמבקר אותם, אין מי ששופט אותם על טעויות, לעיתים משמעותיות ורשלניות, אין מי שזוכר

להם את מעשיהם.

הם מוגנים ע"י חוקי עבודה הסתדרותיים, מטביעים את המדינה בבירוקרטיה ואם, חס ושלום,

אחד שסרח מפוטר - אל תאגה, הוא מקושר מספיק כדי להגיע למשרה טוב אחרת ושם להמשיך

לעשות את אותם הטעויות.

במילים אחרות - אין מקצועיות.

ההעסקה, הקידום והתגמול אינו מבוסס על קישורים מתאימים לתחום העיסוק או לניסיון בו.

אין חשש לטעות ויש לגיטימציה לקידום הנושאים הנוחים והמשרתים את אנשי המשרד הספציפי.

וכך גם הרכב הרשות המחוקקת, לא מתייעץ תחילה עם כמה מומחים בעלי ראיה שונה (מה חבל

שבמשרדים המקצועיים של הממשלה לא תמיד ניתן למצוא אנשים כאלה), לומד את כל ההיבטים

של החוק ומשמעויותיו ורק לאחר מכן - כשהוא מרגיש שהוא באמת מבין את הנושא לעומק, הוא

מעלה את הנושא בכנסת.

  
עניין נוסף הוא תכנון, הצבת יעדים ומדידת ההצלחה.

רק לאחרונה, התחיל הליך של בקרה על החלטות הממשלה השונות ע"י חיוב על הצבת יעדים

בעלי ביצוע ומדידים ובחינת העמידה בהם בתום התקופה הרלוונטית.

לכן אנו רואים פרויקטים כמו רכבת לי-ם, הרכבת הקלה ועוד רבים - נגררים לאורך שנים ועולים

למשלם המיסים בסדרי גודל מהתכנון.

לסיום, המודל שיש לאמץ גם במגזר הציבורי הוא של המגזר העסקי. לפחות בכל הנוגע

בהכשרת כוח אדם למקצועיות ומקצוענות, ניהול נכון של פרויקטים (רפורמות/חוקים/תוכניות)

וקידום/תגמול בהתאם לעמידה ביעדים.