מריץ שורות
כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.
פוסטים פופולאריים
-
קינדרלעך
13/11/09 | 2223 צפיות
-
עקוּדים
31/7/09 | 1599 צפיות
-
רק עוד יום
19/4/12 | 1168 צפיות
-
שיר כאב
17/3/13 | 1765 צפיות
-
טרינידד
20/8/09 | 1941 צפיות
-
יפה שקיעת שמש
10/7/09 | 1586 צפיות
פוסטים אחרונים
- העתיד כבר כאן 16/12/13
- דמיון מודרך 7/12/13
- מגיע לו שיכתבו עליו שיר 28/11/13
- חולדאי פינת לפיד 21/11/13
- ח"י, ח"י, ח"י 12/10/13
- כזו טרגדיה 6/10/13
כאב לב
כשאני משיב לצלצול הטלפון, זה קולה של דינה מעבר לקו. "שלום להב", היא אומרת. דינה נשמעת עייפה, מאוד עייפה. לא עייפות של מישהו שלא ישן בלילה שעבר, אלא מין לאות שנגררת ועוברת מיום ליום ובכל יום מתווספת אליה עוד פיסה קטנה של לאות. המלים מתגלגלות לה מהפה באיטיות כמו בצק בעת לישה, כזה שאיננו משתחרר מן האצבעות, דביק ואיטי. כאילו ה"שלום להב" הזה נלעס ונלעס ואין לה מה לעשות איתו יותר בפיה אבל גם לצאת איננו יכול. כאילו זה צירוף מילים שהיתה מעדיפה לא לחזור עליו יותר לעולם. אנחנו מכירים כבר ארבע שנים, דינה ואני. כמעט אפשר היה להעיד על מערכת יחסים יציבה ובריאה בין שני אנשים מבוגרים. אבל מהר מדי שקענו למין שגרה כזו, שהעבירה את עצמה מן היציבות אל הלאות ולא הותירה לנו הרבה מרחב לצמוח לתוכו, בעיקר לא לדינה. אני עוד נשמר משועשע איכשהוא מכל מערכת היחסים הזו שלנו, והלבביות הזו בה אני משיב לה תמיד, אולי היא שמפוררת אותה אט אט, כמו מים שמטפטפים בבטחון של אחד שיודע על אבן. "אולי תבוא" דינה אומרת, "בראשון או בשני מוקדם בבוקר". ואני מבטיח. שוב אני מבטיח. אבל שנינו כבר יודעים שהראשון או שני בבוקר שלה הם תמיד לא במקום בשבילי. תמיד מוקדם לי מדי. או שאני שוכח שהבטחתי, או שבלילה קודם אני כבר עושה איזו שטות שמונעת ממני להגיע עד אליה מוקדם בבוקר. ואת כל זה היא, דינה, יודעת כבר כשהיא מחייגת אלי. ובעצם היא עושה זאת רק מתוך איזו אינרציה שטבועה בה. היא איננה יכולה להשתחרר מעצמה ממש כשם שאני אינני יכול לבוא לקראתה. אנחנו תקועים. ובגלל זה אני שומע את הלאות בקולה. מלכתחילה היתה מצלצלת פעם בחודשיים, כמו שעון. בפעמיים שלוש הראשונות הציגה את עצמה. אבל איתי אין צורך, אני זוכר. יש לי זכרון מצויין כשאני רוצה, ועם השנים למדתי גם להחמיא לאנשים במקומות כאלה שהם פשוט יגמרו את היום עם הרגשה מעט יותר טובה ממה שציפו לה, ולפינה הזו אני מאוד נהנה להיכנס. התחושה הזו שעשית הרגשה טובה למישהו משכרת. כל היום אחר כך אני מסתובב בהרגשה שאני אדם טוב יותר. ובאמת - כולנו זקוקים מעת לעת למעט חמלה, לכתף להישען עליה, למילת עידוד. ואולי בגלל הצורך הזה גם כל כך קל לכולנו להישאב אל כל מי שמוכן להיות קיים - ולו לרגע - רק בשבילנו. וככה דינה נשבתה אט אט בריקוד המעגלי הזה שלנו. ואפילו שהיא כבר לא כל כך אוהבת אותי, ואפילו שהיא כבר לא כל כך אוהבת את עצמה, היא לא יכולה אחרת. בשנתיים האחרונות חלה הידרדרות. בהתחלה היא היתה תכליתית מאוד, כמעט טכנית בדיבור שלה. היתה מדווחת על האפשרויות שהיא מציבה לי באופן יבש, לפעמים ממש פוקדת עלי. אבל לא יכולתי להיענות לה. וככה, לאט לאט, היא התמוססה והחלה להבין שמה שיהיה - יהיה קשה, מאוד קשה. וזה לא שלא הייתי רוצה ללכת לקראתה, להיעתר, אבל יותר מדי מונח אצלי על הכף מכדי שאעשה את זה. יישאר שם יותר ממנה ופחות ממני אם אלך לקראתה, ואת זה אינני יכול להרשות לעצמי. "תבוא בשני" היא אומרת, "בשבע". "על ראשון אני מוותרת לך מיד. אני מרגישה שימי ראשון הם ימים שאינני יכולה לדרוש ממך. אולי זה קשור במוצאי שבת, אולי זה אור היום עצמו, אני אפילו לא רוצה לדעת. בוא נעבור ישר ליום שני"."בסדר," אני משיב, אבל זה רק משחק. זה רק משחק ששנינו משחקים כאילו יש איזה פרוטוקול עליון שכופה עלינו את הסיטואציה. ואני יודע שאין. אבל אני יודע שלעולם היא לא תרד לסוף דעתי, אפילו אם אשרוף את מיתרי הקול בדיבור אליה. אז אני נאחז בשבילה בדברים שאינני מאמין בהם לרגע.---
לעולם אינני הולך לרופאים. בגיל עשרים הייתי אצל רופא כי הייתי צריך אישור לכך שאין לי שחפת בשביל איזו עבודה בארצות הברית, ובגיל שלושים וארבע רצו לוודא שאינני נושא עמי איזה גן אשכנזי מסויים שיכול לזמן צרות צרורות לילדיי העתידים להיות. אבל חוץ מזה אינני הולך אף פעם. אפשר לגרור אותי לרופא כשאינני במעמד של מי שיכול להחליט ביחס לעצמו יותר, כמו במקרה ההוא שסיפרתי עליו בפוסט אצל איריס עודד לפני כמה שבועות, אבל מיוזמתי לא אעשה צעד. וזה לא בגלל שאני מפחד ממחטים או מחלוקים לבנים, זה לא בגלל שאני לא מסוגל להגיד אאאאההה כשדוחפים לי מקל משופר של ארטיק לעומק הגרון. ההפך - אני מסוגל להכניס לעצמי עירוי לווריד כמעט בלי מאמץ. לא כל כך בהתלהבות כמו שהייתי עושה בגיל 19 כשהיינו שוכבים על שפת הים באילת עם עירויים בידיים ובכפות הרגליים ומציפים את עצמנו בנוזלים במשך שעות בלי לשתות כלום, אבל אני עדיין אעמוד בזה בכבוד אם אצטרך. אני פשוט לא זקוק לזה. ואם אני זקוק לזה הרי שאינני יודע, ואם אינני יודע הרי שאינני זקוק לזה. כמו העץ ההוא שנופל באמצע שום מקום, מה זה משנה העניין הזה עם הרעש שהוא עושה או לא עושה שכולם עסוקים בו כל הזמן? מה, הוא מפריע למנוחת השכנים? שירעיש כאוות נפשו. ככה גם מחזור הדם שלי. שיזרום. שייקח גלוקוז מצד אחד של הגוף לצד שני, שיפנה שאריות של אדוויל וג'ק דניאלס מן הכבד אל הכליות ושיתן לי הוראה להשתין אותן החוצה בעת הצורך. שינהל את משק השומנים כמו שהוא אמור לדעת, שיריץ כדוריות לבנות לכל פינה שזועקת לעזרה וערימות של חמצן לקצות האצבעות שמבקשות להקליד או ללטף וניקוטין לרצפטורים המתאימים. שיעשה כמיטב יכולתו. אבל דינה לא מסוגלת לקבל את זה, ולכן איננה יכולה להמשיך ככה. הניהיליזם הבריאותי הזה שלי יחסל אותי יום אחד, היא אומרת. ולזה איננה מוכנה. היא מוכנה, לעומת זאת, לבוא לשבת לידי כל הלילה ולראות שאני באמת צם. ואח"כ לקחת אותי יד ביד עד למעבדה ובאופן אישי להוציא לי דם. רק כדי שאראה שזה כלום. דקירה קטנה וזה עובר.וזה באמת יעבור. לה לפחות. כי ברגע שאתרצה היא תוכל להמשיך הלאה. אני לא בן יחיד, היא אומרת. היא רוצה שנגמור עם זה ושהיא תוכל להמשיך בחייה כמו שהיו לפני שנפגשנו. כלומר לפני שדיברנו בטלפון בפעם הראשונה. אבל מה שיהיה סוף אצל דינה יהיה בדיוק ההתחלה אצלי, ואין לי עניין כרגע בהתחלות חדשות. כי ברגע שאגש ואעשה בדיקת דם אחת קטנה, "רק לכולסטרול וסוכרים בדם," כך דינה, כל כולי אקרוס. כי יהיה משהו ואחרי שיהיה משהו יבוא גם משהו אחר. ו"פעם אחת" תיהפך לבדיקה תקופתית ולשמירה על ערכים של סוכר בדם ולנוכחות של חלבונים בשתן, ומהר מאוד איהפך מאיש קל דעת ושמח בחלקו לעציץ בחדרי המתנה של מרפאות רופאים מומחים ואחיותיהן, שכולן – כמו דינה – רוצות רק פעם אחת. ממש שירת הסירנות. כי ברגע שאתה מושך עמוד תומך אחד קטן מתחתית של סכר, אתה יודע טוב מאוד שזו רק שאלה של זמן. צריך להיות ממש טפש כדי לחשוב שזהו, שהכל ימשיך בדיוק כמו שהיה קודם. מוטב לרוץ הביתה ולהביא משהו נגד רטיבות, כי הולך להיות שטפון.מעודי לא ראיתי בת יענה טומנת את ראשה בחול. יותר מזה - אני בטוח ששום בת יענה לא טמנה את ראשה בחול. היא בטח רק התכופפה לתפוס משהו לפה ושם בצד ישב איזה דארווין לעניים ואמר לעצמו "ואו, זו תגלית". ומאז הלבישו עליה שהיא לא רוצה לדעת מכלום. ואם היתה יודעת, זה היה משפר במשהו את החיים שלה?
אז דינה יושבת שם במעבדה של מכבי ומצלצלת אלי פעם בחודשיים כמו שעון כבר ארבע שנים ומנסה לדובב אותי לצום שתיים עשרה שעות ואז לבוא אליה בזרועות פשוטות לצדדים, ואני מתכופף כאילו אני רק מרים משהו ובא. אבל אני לא בת יענה, אני באמת דוחף את הראש עמוק לתוך החול.
---
וביבי, תראו אותו נעבעך, חשב שיצליח. חשב שימשיך ככה עד הנצח. לבלבל ולשטות ולהבטיח ולסובב כמו תמיד. ופתאום בא שחקן חיזוק שחור ומכופף לו את היד מאחורי הגב. "שטויות" חושב לעצמו ביבי, "אני עושה ככה וככה וככה ומיד אני משתחרר מהאחיזה הזו וממשיך לחייך ולהסביר פנים לכולם". אז הוא עושה ככה וככה ומשחרר איזו הזמנה ללפיתה בצד שני מתוך מחשבה שבזמן שהכושי מתמקד בצד שני הוא משתחרר מהכל ובורח הביתה הכי מהר שאפשר ונועל אחריו את הדלת. אבל הכושי לא פראייר של אף אחד. ועכשיו הוא תופס לביבי גם את היד השנייה, וההוא שחשב שמדינה פלסטינית מפורזת בבר אילן מעבירה אותו את הקדנציה לא קרא פשוט את חוקי המשחק החדשים כמו שצריך, ועכשיו זה כבר לא משנה. הוא כבר יפנה יישובים, לא כל כך מאהבת אחמד כמו מלפיתת חוסיין. הוא פשוט לא הבין שברגע שיתרצה לבדיקה אחת קטנה של רמת סוכר בדם הוא כבר משול למת. ככה זה.
שבת שלום. |
תגובות אחרונות
-
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
-
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
-
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
-
תוגת אבי
בתגובה על דמיון מודרך
-
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
-
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חחח נכון נכון!
ואני פתאום חושבת על ביטוי כאן שמשתמשים בו בהקשר אחר לחלוטין:
"you go black, you never go back"
...
מצוין !
:-)
פוסט מעניין עם הקבלה מטורפת - כן לאות!
לאות לבדיקות לאות מאמרותיו של ביבי חסרות השחר,
אקיצר - בכייף להכניס לספר המשלים החדש, "ביבי - האיש והמעשה" - כל המעז הרי ינצח?????
מצא חן בעיניי...הקפיצה הכל כך מיתבקשת מסיפו דינה...לביבי ושות
מן כישרון שכזה?!לעבור מדלת אחת לשניה...שבסוף ניפגשים בניסדרון........
אהבתי מאוד מאוד
חחח..... ואני אומרת שאם הגבר לבד ביער אז מה זה משנה כמה רעש הוא עושה או לא עושה(((( :
.
אני לא יודעת על מה הפוסט (כי הוא ארוך ואצטרך לבוא באור יום) -
אבל התגובה הזו מצחיקה נורא . אני מזדהה עם כל מילה .
.
כי ברגע שאתה מושך עמוד תומך אחד קטן מתחתית של סכר, אתה יודע טוב מאוד שזו רק שאלה של זמן. צריך להיות ממש טפש כדי לחשוב שזהו, שהכל ימשיך בדיוק כמו שהיה קודם. מוטב לרוץ הביתה ולהביא משהו נגד רטיבות, כי הולך להיות שטפון.
מלא ז'אנרים בפוסט אחד.
ממש ממש טוב.
שבת שלום להב הלוי
לגבי הניגר: אני מבינה שהפעם לא אורך איברו הוא שמאיים על הגבר הלבן
לגבי ההוא שאינו ניגר: ובמותו ציווה לנו את החיים.
לגבי הניגר: אני מבין שזו פעם ראשונה שמנסים להחמיא לכושי על משהו שהוא לא אורך איברו.
לגבי ההוא שאינו ניגר: "בבר אילן יסדתי את מדינת הפלסטינים", כזה?
לגבי הלהב: אז תגיד.
"כמו העץ ההוא שנופל באמצע שום מקום, מה זה משנה העניין הזה עם הרעש שהוא עושה או לא עושה"....
נכון, השאלה אם עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו - האם הוא משמיע קול או לא, היא לא השאלה החשובה באמת.
השאלה החשובה באמת היא: האם גבר שעומד לבד ביער ומשמיע את דעתו, ואף אישה לא שומעת אותו - האם הוא עדיין טועה?????
חח.. תרוצים.....
חוצמזה יש כבר אור ב 5:30.....
נסה את הדינה הזו
דינה ברזילי 496351
איתך במאבקך הצודק. זה מתחיל בדקירה קטנה, ממשיך בפינוי התנחלויות ונגמר בג'יהאד. אלהים שישמור מה יקרה אם האובמה יכניע את ביבי, לאן נוליך את התסכול, את אמות הסיפין הרועדות של שמאל-ימין-נוקשים ושל שומנים בכבד.
תגיד לדינה שביום שביבי ייכנע, תתקפל גם אתה. זה יקנה לך כמה שנים של שקט.
אי אפשר אחרת איתם.
רק ואלס שכזה, מביא אותם להבנה האיטית והסזיפית הזו ש: "תודה אבל: לא תודה גיברת".
ואובאמה וביבי - התכופפיות, מתכופפים ומכופפים, מישהו עוד יראה למישו אחר כאן מה כוחו של נסיון על פני תדמית.
MARK MY WORDS.
נשמה
זה היה מתבקש
למען השם!!!
יצא, לגמרי במקרה, שאתמול הייתי בשילֹה.
טוב, לא ממש במקרה. זה קרה אחרי הרבה התלבטויות, מבפנים ומבחוץ.
זה לא קורה לי לעתים תכופות.
טוב, למעשה, זה לא קרה לי אף פעם, עד אתמול.
בכל מקרה, אני לא אגיד כלום על כבישים רחבים ויפים, ש-98 אחוזים מהמכוניות הנוסעות עליהן נושאות לוחיות רישוי צהובות,
אני לא אגיד כלום גם על השילוט שמציין רק יישובים כמו פדואל, עמנואל ואריאל, ושום שלט לא מציין יישובים שמכילים ח' גרונית,
אני אפילו לא אגיד כלום על החמור הקטן שראיתי בדרך באיזה שדה וישר חשבתי שהוא חמור ערבוש שמושתל על ידי השב"כ בשביל הצילומים הלווייניים של ארצות הברית.
לא. על זה אין לי מה להגיד.
מה שכן אני רוצה לספר זה על שני שלטים. אתה אוהב שלטים, לא?
האחד נמצא איפשהו בדרך, אחרי אריאל אבל לפני שילה, והוא נטוע בצד ימין של הדרך ומפנה את עיני המתבונן שמאלה, אל מספר פחונים שעומדים שם, והוא מודיע למתבונן משהו כמו "שדה נחמיה, ישוב חמים במרכז הארץ". ה"שדה נחמיה" וה"ישוב חמים" הם לא מדויקים. אני לא זוכרת את השם המפורש. אבל זו רוח הדברים.
והשלט השני ניצב בכניסה לשילה, אי שם עמוק בתוך פלסטין, ומודיע לבאים לישוב כי בימים אלה ממש מוקמים בפאתיו בתים חדשים, הם בבנייה, ובקרוב נוכל כולנו לקנות, ליהנות ולהשתכן בהם.
אותי אישית זה מכווץ, ומאיים עליי מאוד.
גם ביבי.
וגם הנאום שלו.
אותה רעה חולה. אותו אפקט.
שבת שלום, להב.
"...ועם השנים למדתי גם להחמיא לאנשים במקומות כאלה שהם פשוט יגמרו את היום עם הרגשה מעט יותר טובה ממה שציפו לה, ולפינה הזו אני מאוד נהנה להיכנס".
אני יודעת שזה לא הדבר העיקר בפוסט הזה.
אבל בשבילי הוא כן.
כי אני מסתכלת על עצמי וגם על אנשים אחרים. איך הם מתנהגים, איך אני מתנהגת, ולמה.
לפעמים אין לי מושג כמה אני רחוקה מלהבין.
לפעמים אני פשוט בול פגיעה (גם אם אני לא מבינה כלום).
טוב מספיק, יש לי מניקור-פדיקור על הראש עכשיו.
שבת שלום.
מעולה.
אני אשכרה הזדהתי עם הדינה שלך והלאות שבקולה.
שבת שלום :)
איזה להב של קצוות אתה.
מותח עד הקצהקצה.. זה בהחלט יכול לעייף,
כבוד לדינה, שלמרות שעייפה, לא נואשת ממך,
מצד שני.. אפשר להבין, יש משהו ממכר
בלמתוח גבולות.
ואובמה.. הוא לא התחיל עדיין לנסות אפילו,
למתוח איזה גבול. כמה כוח והתלהבות יש בכל התחלה אה?
ואיך העייפות מקמטת.
יפהמאד.
כשאתה אומר לדינה שתגיע אליה ביום ראשון או שני בבוקר - יש בזה הרבה יותר כנות , אמינות וכוונה ממה שהביבי אמר בחצי שעה של כלום.
תשמע לי: הוא לא הוריד ישובים , הוא לא מוריד ישובים והוא לא מתכוון להוריד.
זה היה בסך הכל נאום השרדות פוליטי (כתוב ליגה ז') שנע על הציר שבין ציפי חוטובלי וברק אובמה.
הבעיה היחידה של הביבי היא שה"כושי" מאמריקה , לא פרייר, לא טיפש ובעיקר הרבה יותר חכם , חשוב, בעל עוצמה גדולה משל הביבי , ועם נחישות הרבה יותר גדולה משל דינה.
אחלה פוסט כתבת. כמו תמיד.
מה אתה מדבר ?
נגיד היית עובר באיזה מקום והיית רואה מבחן IQ, לא היית לוקח אותו מיד כדי לקבל אישוש לגאוניותך ?
ככה זה גם אם בדיקות הדם...אני התחלתי עם זה בגיל 45 והנה 8 חודשים אחרי, אני כבר מכור.
הצפיה הזו לערכים בתוך הסוגריים (...*...) ממש ממכרת ונגיד בכולסטרול הטוב אתה מעל הממוצע ? זה ממש כמו פרס ראשון בלוטו.
בקיצור ההתרגשות שבצפיה וההתעסקות עם הערכים השונים והפענוח וההשוואות שאתה עושה עם כל מי שהגיע לעשות בדיקות דם באותו היום והמבט היהיר על כל מי שהטריגליצרידים שלו מעל 150...אושר צרוף.
אתה רוצה לכתוב פוסטים נוגים ? תכתוב...אבל אל תוותר על ההתרגשויות הנפלאות שהחיים בגיל 45 מזמנות לנו.