מיומנו של פגהסיפור שלי מתחיל, כשהייתי עובר עול ימים,בן שלושים ושלושה שבועות וששה ימים. שכבתי לי על הגב, רגל על רגל כזה 'קול', אמא היתה בעבודה, אבא מטעם העבודה – בחו"ל. היום עבר עלי בשופי ובנחת, עד שאמי החליטה, אחרי העבודה, את עצמה ואותי אל חברתה לקחת. וזאת, החברה, שולה שמידט, היא אדם שיודע הכל, תמיד. הגענו לחברה 'תמיד יודעת', ומיד עם תום שיחתן, תקפה את אמי חרדה בלתי נודעת. החלו לה מיחושים, היא החלה להרגיש רע, וכך התגלגלנו ומצאנו עצמנו בחדר הלידה. הדברים לא התנהלו על מי מנוחות, ואני מצאתי עצמי בכל מיני תנוחות. בכל פעם שהסתובבתי והרמתי ראש, ידיים זרות סובבו אותי ולא נתנו לנו רגע לנפוש. וכשאני אומר 'לנו', אני מתכוון לאימי ולי, כאמור, כי מה לעשות – הייתי מחובר אליה בחבל הטבור. שעות עברו, כבר הייתי ממש במצוקה, ומהמסדרון שמעתי מהומה ומבולקה. שולה, 'היודעת תמיד', הזעיקה רפלקסולוג, רואה באוב כי היא הרי יודעת מה לחברתה ולי הכי טוב. הרופא בחדר הלידה לא חשב שהוא זקוק לעוזר. אך מי כאן יודע טוב יותר? זאת היודעת הכי טוב תמיד, או זה שהוא בסך הכל רופא, ובמקרה הטוב - מטריד. ובינתיים כבר חצי לילה עבר, 'הכל יודעת', שהמתינה במסדרון, פסקה: "הרופא, כמו כל הרופאים, אינו יודע דבר! מה שנעשה עד כה היא טעות, ובכלל מתן האינפוזיה כל הלילה היה מעשה שטות! אינכם רואים שזה לא עוזר? צריך לדרוש רופא אחר!" בין כה וכה הבוקר בא, אני כאן כבר חצי יממה ועדיין תקוע בתעלת הלידה. הגיע הבוקר, כבר הרגשתי כמו אחרי קרב, ואבי חזר לארץ, למזלי הרב.כבר ברדתו מהמטוס קבל הודעה"בוא ישירות לבית החולים, לחדר הלידה". אבי חשב לתומו, שכל שעליו לעשות הוא לבית חולים להגיע ואת אימי להרגיע. כלל לא עלה בדעתו שנכונו לו מלחמות... בכמה חזיתות. אך אין כחוכמה וכשיקול דעת, כשמדובר בשיחה עם 'הכל יודעת'. את המילים יש לדעת לבחור, וכך להשיג משמעת: "עכשו אני פה, לכי לנוח, לילה כה קשה, כפי שעבר עליך, דורש הרבה עוצם רוח.” וכשהגברת הלכה 'לתפוס מנוחה', אבי התייעץ עם הרופא. אז ידעתי: מעתה ואילך הכל יעלה יפה: נקבעו הדפוסים, נקבע לוח זמנים, וכיאה לי, הגחתי לעולם באופן קיסרי טרם זמני. כפי שתבינו, נולדתי פג. להורים טריים, ארוך כמו שרוך, בעל שני חורים. בלי טיפת בשר מתחת לעור. הו, מה שיהיה על הורי עוד לעבור! לינוק, עוד לא ידעתי, לכן הוזנתי באמצעות צינורית. אך באין הרבה אופציות נהניתי מהתכתיב. לשקול שקלתי קילו ושבעה מאות ושלושים, אך למן הרגע הראשון הפעלתי את כל החושים. פקחתי עיניים לראות מי מולי, ומן הרגע הראשון תפסתי מי נגד מי. נשמתי את ריחות הגוף של אבי ואמי, שהגיעו לפגיה לסרוגין, להאכיל ולהחזיק אותי. טעמתי החלב – הוא היה לי טעים, וגם המגע עם הורי היה מאד נעים, שמעתי הדיבורים, 'רשמת' כל מילה, כדי שבעתיד, אוכל לזהות מי אמר מה. שמעתי את המוניטור פועם בקול רם ומיד התאהבתי בקצב ובצליל שלא נדם. ומי שתוהה מדוע אני אוהב מוסיקה, אלה הגנים של הסבים וצלילי המוניטור בפגיה. כשהחזיקו אותי על כפיים, והצצתי בחלון, זה המפריד בין הפגיה למסדרון, ראיתי תמיד אותה דמות, עומדת באותו מקום, מחייכת אלי ומסתכלת כמו חולמת חלום. איש לא הבין מה עושה שם אותה אשה, המציצה בחלון ובוחנת את 'המציאה'. ובערב הצטרף אליה איש גבה קומה וגם הוא תלה בי מבט מלא ערגה. היום אני כבר בן שלוש ושלושה חדשים ומבין שהיו אלה סבתא וסבא שחיכו לי הרבה השנים. |