"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי". המקרא בוחר השתמש בפועל 'לקיחה' כדי לתאר את פעולתו של קורח. הפועל הזה הוא בן שני פנים הפוכים. פן אחד הוא של 'לקיחה' כפעולה שגרתית, יומיומית, כמעט מובנת מאליה. הפן האחר הפוך לחלוטין, 'לקיחה' כפעולה דרמטית, יוצאת דופן ושוברת שגרה.כשאלוהים מניח את אדם הראשון בגן עדן, כשאברהם עוזב את חרן ללכת ארצה כנען וכשמשה שורף את העגל, הם כולם עושים זאת בפעולת לקיחה- "ויקח". מה לקח קורח? לא מפורש. אינטואיטיבי לחשוב שהוא לקח איתו את כל האנשים שמופיעים יחד איתו בפסוקים הראשונים של הפרשה, אך לא כך. כקוראים נותר לנו להשלים את תמונת הלקיחה לאור ההתרחשויות בהמשך, שעיקרן ערעור על מקומם המורם של משה ואהרון. משה ואהרון מנהיגים את העם זה זמן. מעבר לתלונות חריפות יותר או פחות כלפיהם, לא הייתה עד עכשיו קריאת תגר על מנהיגותם. ככל הידוע לא התקיימו בחירות, לא זויפו קלפיות ולא נערך משאל עם לקביעת ההנהגה. לעומת זאת, נדמה שאין מנהיג כמשה שמודע הן לצורך שלו לחלוק באחריות והן לכך שישנם ראויים אחרים להנהגה. למן הרגע הראשון שהוצעה לו ההנהגה, ערער משה על כשירותו לבצע אותה. בהמשך הוא גם הראה פתיחות גדולה להצעתו של יתרו לבזר את האחריות והשליטה על העם, תכף היציאה ממצרים. כשנה מאוחר יותר הוא אף ביקש עזרה של ממש בשכבת ההנהגה וקיבל אותה בדמות שבעים מזקני ישראל. אולם אחרי הכל, לא לעולם חוסן. אין מנהיג חסין מטעויות וביקורות ואף משה כלול בכך. מצב היחסים בין עם ישראל לאלוהיו נמצא במצב הרעוע ביותר והאמון שלו בהנהגתו, לאחר המידע שמסרו המרגלים, בשפל. לאור כל האמור קודם, ה'לקיחה' של קורח, לקיחת האחריות על הצבת מנהיגות אלטרנטיבית למשה (ואהרון), עונה על שני הפֵרושים שהוצעו קודם, וכעמדה היא בו זמנית טריוויאלית ומהפכנית. היא טריוויאלית כי אין מנהיג בארץ אשר לא יטעה ולא יוחלף, אך היא מהפכנית כי איש לא קדם לו בערעור ישיר על המנהיגות שהוציאה את העם ממצרים ותיווכה בינו לבין אלוהיו. מרתק לעקוב אחר התפתחות הדיאלוג בין משה ואהרון לקורח ואנשיו. הטיעון הראשון כלפי משה ואהרון תמים למדי 'רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'''. הטענה היא למונופול על מוסד הקדושה, שהוא המתווך לקרבה לה'. אוהל מועד והמשכן מוּנְחים ומנוהלים ע"י משה ואהרון, ולשאר העם אין נגישות אליהם למעט באמצעות הקורבנות ובתיווכם של הכוהנים. וכשם שהטענה המופנית פשוטה וברורה, ואולי לגיטימית, כך הפתרון שמציע משה. הוא מציע מדד אובייקטיווי (מחתות קטורת) שעל פיו יוחלט 'מיהו הקדוש', או מי ראוי להיות קרוב לקודש. אבל, משה גם מזהה מחד את המתח שעל גליו נישא קורח, ואת מקומו הדומיננטי של קורח במהלך, והוא מנסה לבצע ניטרול כירורגי בקורח. בגדול הוא אומר לקורח 'קיבלת אצבע תגיד תודה ואל תבקש את כל היד'. קורח, הוא בן משפחת קהת משבט לוי. למשפחה הזו הקרבה הגדולה ביותר לקודש, היא היחידה הנושאת את כלי המשכן, ולכן, תמוהה למשה המעורבות של קורח בתביעה על 'פרוק המונופול על הקדושה'. אולם, בכך ששמט מקורח את טיעונו על הקדושה, העלה משה לזירת הדיון שחקנים חדשים, דתן ואבירם. שלא כמו קורח המיוחס, הם בני שבט ראובן ומעולם לא טעמו מצלחת הקודש הקרובה לשבט לוי. ראובן, אבי השבט, עשה את כל הדרך המעמדית מראשון האחים למושמץ שבהם, ומי יודע אולי חלק מהעמדה הבעייתית הזו עברה אליהם. דתן ואבירם מכניסים מימד אחר, בוטה וישיר יותר, לדיון ולעימות בין קורח למשה. את הדיון הנחמד והפוליטקלי קורקט על 'מי קרוב יותר לקודש' הם משליכים ובוחרים להתמקד במה שאולי חשש ממנו קורח, שאלת (הצלחת) מנהיגותו של משה. במראה אכזרית שהם מציבים למשה הם טוענים 'המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם תשתרר?; אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותיתן לנו נחלת ששדה וכרם העיני האנשים האלה תנקר? לא נעלה'. באירוניה חדה הם מקבילים בין ה'ארץ זבת חלב ודבש' האמיתית (בעיניהם) שיצאו ממנה, לזו הוירטואלית הלא ממומשת, שספק אם יגיעו אליה. נדמה שישנה כאן הזדמנות נדירה למשה ולעם לעסוק בשאלות המהותיות שמעסיקות אותם זה זמן. בשאלת הארץ המובטחת או הרצויה, בשאלת ארץ כנען וארץ מצרים. בשאלת המנהיגות של משה ואהרון ובשאלה שאף אחד לא מעיז לשאול, שאלת מנהיגות האלוהים. אולם אף מהדיונים החשובים הללו לא מתעורר. דתן ואבירם ועדתו של קורח מוצאים את עצמם בבטן האדמה שפערה את פיה ומאתיים וחמישים האנשים נשרפים עם מחתות הקטורת שבידם[1]. במובן מסוים כואב לראות את סיומה של הסאגה הזו. עם ישראל לדורותיו למד להוקיע את קורח ועדתו ואלם הם לא היו יוצאי דופן כל כך. קורח היה מהמשפחה המובחרת בישראל, והמקרא יוצא מגדרו כדי לתאר עד כמה אנשיו היו מהשכבות המכובדות בעם 'נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם'. ובעיקר, הקול שהם נשאו היה תרגום ישיר של תלונות העם בפרשיות הקודמות. ניתן לנסות ולשער מדוע נכשלו קורח ואנשיו בביקורתם, אולם ללא תלות בסיבות לכך, אסור שהמסר העולה מהפרשה יהיה של העלמת הביקורת וישור קו עם ההנהגה. לכל משטר תקין וחברה בריאה רצוי וצריך שתיווצר אופוזיציה, שיועלה קול אלטרנטיווי לכיוון שמתווה ההנהגה, הן כשרות לציבור והן כשרות להנהגה עצמה. [1] מעניין לעקוב אחר ההקבלות הלשוניות והרעיוניות בין מות נדב ואביהוא בהקריבם קטורת זרה, ומות מאתיים וחמישים נשיאי העדה עם קטורת בידם. |