2 תגובות   יום שישי , 19/6/09, 20:56


תמיד כשאני שומעת את מילותיו של ג'ון לנון בשיר imagine, אני חשה הערכה וגיחוך כאחד. שיר מדהים, חזון מדהים, מנגינה נוגעת, אבל סוף טרגי, אלים. גיחוך, אני חשה לא רק מפני סופו הטרגי האלים, כסטירת לחי ענקית למישנתו נטולת העויינות, אלא מפני תפיסתי את ההוויה האנושית כזו הפועלת לפי חוקי ההשרדות הדארווינטסטים.

לפי תפיסה זו אני מנסה להבין את מהותן של תורות ודתות. לא, אני לא מלומדת בנושא ולא למדתי ולו אף קורס אחד (חוץ ממבוא קצר לבודהיזם), ואני לא רוצה להתפס בחטא הגאוה, אני רק אוהבת לעיתים לבחון דברים ממקום "נאיבי" - ראשוני, מקום בו ידע משחק רק תפקיד שולי.

אתמול והים הזדמן לי להרהר בתורות ביתר שאת.

אתמול צפיתי בסרט "הגלגול" של נתי ברץ, סרט מדהים המספר את מסעו של תלמידו והעוזר האישי של מורה בודהיסטי שהלך לעולמו בגיל מבוגר. מסע למציאת הילד שבו נתגלגלה "נשמתו" של אותו מורה. הסרט חושף הן את נופיה המדהימים של טיבט והן את הדת המדהימה שבה. הטוטאליות הזו של דבקות במטרה, של דבקות במורה, של אמונה עמוקה היתה מרשימה ומדהימה. אולם, ויסלחו לי כל המאמינים, הרהורי כפירה עלו בי כשחשבתי על ההדרתו של אדם - גם אם הוא מואר, לעומת אנשים אחרים. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

היום ראיתי את הסרט אור על גבי אור, על הסופיות ולרגע נדמה היה לי כי אני חוזה בהמשכו ובמקבילו של הסרט הגלגול. אותה דביקות, אותה ראיית אור, אולי אותה אחדות, אותו רוגע, אותו נועם הליכות מחייב - אז למה השם אינו זהה.

 

מה התועלת, מהתפתחותם של דתות ותורות שונות, מסדרים, מנזרים, מורים, מורי דרך - איפה האחדות? איפה השאיפה הכלל אוניברסלית לאושר?

 

אני לא מדמיינת, לא חולמת, אני לא ג'ון לנון, וגם לא קרובה לדמותו הענקית. אני לא מדמיינת, אני חוזרת למקורות התפיסה שלי את מהות האדם - למקורות הראייה הדארווניסטית. ראייה שאינה שוללת את האושר, את החמלה, אלא שמה אותם במקומם הראוי לצד מניעים אחרים.

 

שבת שלום

דרג את התוכן: