| בושת הזונה כרוכה בבושה מהמין. על האדם להתבייש בגופו, מהרגע שבו הוא נולד. עליו להתבייש שלגוף פעילות מסוימת, תזונה, הפרשה, מין. הבושה הזו לא התמתנה מעולם באופן כולל, וודאי לא בחברה הליברלית. מאחורי ההשמצות כנגד מרכזיות המיניות, כפי שעלתה אצל פרויד, חבויות השמצות נגד מרכזיותו של הגוף כגוף פעיל בעולם ותמיכה בפעילות הנפשית - חלק מחלוקת העבודה ההיסטורית בין עבודה גופנית לנפשית. ההבחנה הפילוסופית רבת השנים בין גוף לנפש מתעלמת במכוון מהעליונות התרבותית העריצה של הנפש על הגוף. אפלטון עוד ביטא זאת בכנות מה. אך העריצות הזו היא הנאתם של מעטים, בעלי הכוח, היכולים ליהנות מגופם הנאה ללא בושה, תחת הסביבה המוגנת שהם בנו לעצמם, תחת הרחבת האינטימיות הפרטית שלהם לג'קוזי, לדירה המרווחת, לבריכת השחייה. עבור אחרים, המונוגמיה משמשת עלה תאנה לפורקן הטרוגני. תחת המונוגמיה, הבושה נשמרת בגלוי ונפרצת בחשאי, התסכול האנושי יכול לבוא בצורת אלימות קשה במשפחה, בגידה וגירושין. בכל אלה, הבושה נשמרת היטב, האדם בוגד בחדרי חדרים, מלחשש באינטרנט בלילה, או צופה בתוכניות בעלות רמיזות מיניות. להבחין הבחנה גופנית בין גבריות לנשיות כאן, פירוש הדבר לטשטש את הבושה כשעבודו המעשי של הגוף האנושי, הגוף בהא-הידיעה. |