ההיכרות עם ראלף סימנה עבור הנסיכה את פתחו של עידן חדש בחייה. כשאימא שלה נהגה ללכת ל"חנויות": המכולת של גרברסקי ולירקן שמעון, היא היתה משאירה את הנסיכה מחוץ למכולת, כנגד השאלות החטטניות של גברת גרברסקי שלבשו הסוואה של דאגה כנה. את ראלף היו קושרים ברצועה אל הגדר. הוא היה של משפחה אחת, מרובת ילדים, וכל פעם הלך אתו ילד אחר. כשהנסיכה אירמה ישבה על הרמפה מחוץ לחנויות, בא ראלף, התיישב מולה ונעץ בה מבט חודר. הוא היה פודל צנום אך ארוך פרווה שהסתלסלה לראסטות. אפשר היה לומר שהוא כלב שחור לבן. הלבן היה דומיננטי יותר בגוף, אבל הפרצוף, האוזניים והזנב היו שחורים. גם עיניו היו שחורות והביעו תבונה כשהצלחת לראות אותן מציצות מתוך הפוני המדובלל. לכאורה לא היה בו שום ייחוד עבור אף אדם בעולם. סתם פודל. אבל הנסיכה גילתה שהוא מאוד יוצא דופן: הוא דיבר בשפתה.

בפעם הראשונה, כאמור, הוא ישב מולה ושתק. רק בחן אותה וחכך בדעתו מה לומר. מבטו היה שונה, ובהתחלה היא לא יכלה לשים על כך את האצבע, אבל מאוחר יותר היא קלטה: הוא לא הסתכל עליה באכפתיות מזויפת או באמפטיה נרכשת כמו כל אותם מטפלים ומומחים מקצועיים שנראים רחומים בעיני עצמם. הוא גם לא הביט בה באותו חוסר סבלנות שהביטו בה הוריה, החריגות שלה היתה בעיניהם בעיקר מטרד. הוא נתן בה מבט רציני ומהורהר, וזה כשלעצמו היה שינוי עבורה. הוא כחכח בגרונו, מה שנשמע כנהמה קלה, ואמר: "אני יודע מאיפה את באה. גם אני באתי משם." נשימתה של הנסיכה נעתקה מרוב הפתעה: "גם אתה מארקדיה?" שאלה. "כן." ענה ראלף. "ארטמיס היא פטרונית שלי." "איזה עולם קטן!" קראה הנסיכה בשמחה. "ומה אתה עושה כאן?" "אני חיית המחמד של השגר הזה שגר שם בבניין ממול. הם היו מאוד זקוקים לטיפול: להכלה, תמיכה, הנכחה ומגע. אז שלחו אותי. אני זואותרפיסט במקצועי. זה טיפול די חדשני. אפשר לומר אפילו שהוא נמצא בקטגוריה של טיפול אלטרנטיבי כי הממסד הרפואי עדיין לא מכיר בו." "כן, קלטתי שיש במקום הזה שמרנות ואפשר לומר גם פרימיטיביות מסוימת," אמרה הנסיכה, "הם הרבה פחות מחוברים לתפיסה ההוליסטית שאנחנו מיישמים בארקדיה." "ובוודאי שכאן לילדים בני שש אין את המודעות שלך יש, כלומר, לגבי הקשר שבין גוף לנפש וכולי." "טוב, הם בשלב התפתחות קצת יותר נמוך בסולם." היא צחקקה קצת באופן שלא היה מחובר לכלום, מה שגילה לכל מי שרגיש לניואנסים, שהצטברה אצלה עוינות מסוימת כלפי עולם המבוגרים ובמיוחד כלפי הוריה ודומיהם. "אני סבור שחשוב שיהיה לך עם מי לשוחח." אמר ראלף. "ברור!" אמרה הנסיכה. "כמה אתה לוקח לסשן?" "תראי, אני לא תמיד יודע להגיד כמה זמן טיפול יתאפשר לנו. זה נורא תלוי בתור למכולת. ביום שישי, למשל, זה יכול לקחת די הרבה זמן. אבל אני מציע שבלי שום קשר, התשלום יהיה עצם מגולגלת. זה מקובל עלייך?" "בסדר גמור." היא אמרה וליטפה את ראשו. מחווה זו היתה שווה ללחיצת יד, והיתרון בה היה, שהיא לא נראתה מוזרה לעיניהם של בני האדם אם במקרה מישהו התבונן בהם. כך נחתמה העסקה, והנסיכה אירמה התחילה לקבל טיפול פסיכולוגי אצל ראלף.     
      

Et in Arcadia ego (also known as The Arcadian Shepherds) is a painting by the Italian Baroque artist Giovanni Francesco Barbieri (Guercino), +/- 1620.

Et in Arcadia ego (”I am in Arcadia too”) appears onto the cippus. It’s a moral reference to death. Remark also the iconography of the memento mori theme, a genre of artistic creations that vary widely from one another, but which all share the same purpose, which is to remind people of their own mortality.