כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מסות 2.0

    בשורות אלו שאכתוב אנסה להביא את הקול אשר לא מובא בתקשורת ובשיח של ברנז'ה,הקול שכולם מתיימרים לייצג אותו לכביכול לפעול לטובתו אך מתייחסים לדרישותיו בציניות גמורה.קול שעורכים,סופרים,יוצרים,אמנים,תסריטאים וכותבי מחזות תמיד רוצים לקלוע לטעמו. הקול שהוא שלי.קול העם.

    לא תתפוס אותי

    5 תגובות   יום שבת, 20/6/09, 14:18

    חבילת טפסים מונחת על השולחן ומעטפה שרשומה עליה כבר הכתובת מונחת לידה.

     

    המון דפים,המון ויתורים למען מטרה שמקדשת את אמצעיה.

     

    לכאורה אין לי מה להסתיר: לא רצחתי,לא גנבתי, לא הדחתי עד בסחיטות ואיומים. אזרח נורמטיבי כמו כל אחד,קם בבוקר  שותה כוס קפה שתיים סוכר. לכאורה אין סיבה שלא להרים כוס יין לטובת חיים רגילים.

     

    ועם זאת,לכל אחד ישנם סודות,מאווים פחדים ורצונות אשר אינו רוצה לחשפם. אף אחד לא היה רוצה להיות שקוף למרות שלכאורה אין מה להסתיר.

     

    ואם הדברים לא רוצים לקבל במה,מה הם עושים פה ,כאשר הדברים גלויים לכל המשוטט?

     

     

     

    ישנם פעמים שאני גאה בכתיבה שלי.כתינוק שבוי מאוהב אני בכתיבה שלי,קורא שוב ושוב את פניני החכמה,חדות הלשון וחריפות המחשבה וכל מה שאני רוצה זה למסגר את דברי על הקיר.

     

     

    תערובת של זהויות מתמזגות למחסנית אשר יורה את הזהות הרצויה בהתאם לסיטואציה,שמשכיחה את העובדה כי איש העסקים המכובד והקבצן מתחת לפח שלכם ברחוב אותו האדון,רק בלי הפפיון.

     

     

    ואולי כדאי שאתפס.לטוב ולרע-זה אני.עם הרשומות,עם הדעות ואם האמונות.

     

    יכולים לקחת את זה,יכולים שלא. האריזה משתנה ורק התוכן הוא המצפן שמזכיר לך על מה אתה מסתכל במראה.

     

     

    וכרגע דממת אלחוט בבלוג מדחיקהתהיות,מחשבות ורגשות וגם  את השאלה  מי החתול ומי העכבר במבוך החיים הזה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/1/11 13:38:
      קודם כל, שאללללללווווווום נשמה שלי :)
      הגיע הזמן שתכתוב קצת.

      ושנית, גם אני מרגישה ככה לפעמים.... לגבי הכתיבה והמסגור...
      כיכבתי אותך, כי מה שיש לי להגיד לך לגבי זה , פשוט לא בנוי לתגובה בבלוג. :)

        29/8/09 09:25:


      תשכח מזה שזה משנה, חבוב.

      המבוך נמצא בעולם פוסט מודרני ממילא.

       

      זו תגובה טיפשית ולא חכמה, אבל אני לומדת ממוקדם בבוקר. הו, פוסטמודרניזם.

        23/6/09 00:32:

      צטט: denit2 2009-06-20 22:31:04

      שלום וורונסקי

      כשראיתי שפירסמת דבר חדש פרי עטך היה ברור לי שאתעכב לקרוא

      כי אנשים שכותבים דברים מעניינים ומקוריים חרוטים בליבי גם אם אני קוראת דבר שלהם פעם בחצי שנה

      וגם הפעם היטבת לבטא את ההתלבטות של מי שחבר ברשת חברתית או כותב בלוג באינטרנט

      לשם מה לנו כל זה? לשם מה להיחשף  ולמען מה ?

      לא כל שכן כאשר לא מסתתרים תחת זהות בדויה

      אני חושבת שזה הדחף לכתוב והדחף ליצור

      והם חזקים יותר מהחשש ( המוצדק אולי ) להיחשף בערוותנו.

      שבוע טוב.

       

       

      ואולי זה עוד דחף כמו הדחף לנהוג באלימות,הדחף לקלל והדחף להגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים-אבל בגלל שאנחנו לא ילדים קטנים ולא חיות למדנו לרסן את הדחף הזה .

       

      אולי גם הדחף הזה צריך להתרסן

       

      ותודה שהגבת

        20/6/09 22:31:

      שלום וורונסקי

      כשראיתי שפירסמת דבר חדש פרי עטך היה ברור לי שאתעכב לקרוא

      כי אנשים שכותבים דברים מעניינים ומקוריים חרוטים בליבי גם אם אני קוראת דבר שלהם פעם בחצי שנה

      וגם הפעם היטבת לבטא את ההתלבטות של מי שחבר ברשת חברתית או כותב בלוג באינטרנט

      לשם מה לנו כל זה? לשם מה להיחשף  ולמען מה ?

      לא כל שכן כאשר לא מסתתרים תחת זהות בדויה

      אני חושבת שזה הדחף לכתוב והדחף ליצור

      והם חזקים יותר מהחשש ( המוצדק אולי ) להיחשף בערוותנו.

      שבוע טוב.

       

        20/6/09 17:58:

      קודם כל, מזל שישנה הבמה הזו ולו כדי שאוכל לשמור על קשר עם אנשים שהחיים ב"גליותם" מקרבים ומרחיקים מאיתנו לפרקים. אז מר וורונסקי, קודם כל - שלום, ומה שלומך? ואני תמיד שמח להתעדכן על הנעשה בחייך, גם דרך המשקפת המתעתעת הזאת.

       

      בפוסט שלך רב הנסתר על הגלוי. האם אתה החתול או העכבר? אם אתה רוצה להיתפס כדבריך אז כנראה שעכבר. אבל אולי אתה רודף בעצמך אחרי דמות עלומה?

       

      אני מסכים איתך שמחד, לכל אחד מאיתנו יש סודות שלא ייחשפו גם בעינויים מייסרים, ומאידך, אנחנו מחפשים הזדמנות להשליך אחר גבנו את רזינו הכמוסים ביותר (וטוב שבעתיים ליפול על אוזניו של זר שפגשנו זה עתה באוטובוס ושלא נראה יותר בחיינו, או בבלוג שלנו כשאנו עוטים על עצמנו גלימה של זהות פיקטיבית). והנה אתה העכבר מגלה לנו בכנות ובצניעות (ואני מדגיש שאני חש כאן בענווה - דבר הסותר באורח פרדוקלסאלי את תוכן דבריך - כמו היית עכבר הנבהל לרגע מעצמך) עד כמה אתה לפעמים מאוהב בעצמך. איזה יופי לך. אלו רגעים טובים, הרגעים שבהם אנו מאוהבים בעצמנו, כל עוד איננו מנמיכים אגב אורחא את זולתנו.

       

      אבל לעולם לא נגלה את כול שעל ליבנו, כי יש בנו עוד תכונה, והיא הדחף להישמע, הרצון להיות מושא התעניינות. אנשי סוד אנו לעצמנו, שאמונים על מאוויינו ופחדינו הקמאיים. אך כדי להמשיך ולמשוך את העיניים נשואות אלינו ואת האזניים כרויות לכיווננו, אנו חייבים לגלות טפח ולכסות טפחיים. כי בעצם, אם יש משהו מסקרן ומושך בתעלומה, הוא היותה עלומה, לא כך?

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      veronski
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין