כשהייתי ילד, היו לי גיבורי ילדות. זה היה לגיטימי. לקרוא על מנהיג, ממציא, הוגה דעות או מדינאי, ולרצות להיות כמותו לכשאגדל, או לחילופין להבין את שגיאותיהם. קראו להם אז "אנשי מופת". הם היו נפוצים בספרים שהורינו או קרובינו רכשו עבורנו. כדי להפיק תועלת ממה שסופר עליהם היה צורך בתכונת יסוד אחת: סקרנות. במשך הזמן גיליתי שאני נוטה לשוב ולקרוא את קורותיהם.מניסיוני, לאדם בוגר קשה להודות שיש לו גיבורים שהוא נסמך עליהם. יש בזה מעין הודאה בפגם בתכונה הישראלית הגברית: אני אדם עצמאי. יודע להחליט לבד את ההחלטות שלי. במובן זה, אני שונה. תמיד התבוננתי על אנשים שנראו לי בעלי ניסיון, מצליחים, סמכותיים וניסיתי להבין את הסוד שמניע אותם, שגורם להם להחליט הרבה החלטות שנראות לי נכונות.בתקופת הבגרות קל היה להרשים אותי בדמויות בעלות סמכות. ההתרשמות לא הייתה חייבת להיות לטובה. חלק מהדמויות הדומיננטיות – הרגיזו ומעשיהן נראו לי שגויים. חלק אחר גרם לי לרצות לחקות אותן. המחנכים והבוגרים שהקיפו אותנו היו מודעים לתפקיד הדמויות כמעצבי אישיות. בלא מעט מקרים נדרשנו לראות אותן כדוגמא, במובלע כיוון שלמדנו עליהן, או אפילו במילים מפורשות.
כבר אז החל השיפוט העצמי שלי לפעול. לנסות להבדיל בין הדוגמא האישית לבין המשמעות של הדוגמא במעשיו של איש המופת על מה שבא מאוחר יותר. לדוגמא, אינני בטוח שהייתי מאמץ את המיתוס של יוסף טרומפלדור, אבל כבר אז היה ברור לי מהי המשמעות של ההתעקשות לשרוד בנקודת ישוב מבודדת מוקף בגורמים עוינים. לרצות לבצע עבודת כפיים למרות שאיש המופת הוכשר והתמחה לעשות דברים אחרים לגמרי – אהרון דוד גורדון, לדוגמא.
כמובן שעם הזמן נוספו דמויות מעשיות אל ה"דמויות הספרותיות" שעליהן ועל פעילותן המשכתי לקרוא בהתמדה.
במסגרת הצפייה בדמות, התרשמתי בעיקר מדברים קטנים. התרשמתי מקור הרוח של קצין בכיר בשדה המערכה שהיה מעין ים של שלווה והיגיון מוקף ברעש, מהומה ואפילו היסטריה. הוא לא גער באיש. הוא פשוט הרים את קולו עד שנשמע, והסביר בשקט מה הוא מבקש לדעת והטיל מטלות על כל הסובבים אותו (חלקן היו מיותרות) כדי להסיט את תחושותיהם לכיוונים מועילים. התרשמתי מתחושת האחריות של אותו קצין שסבב בשעת לילה מאוחרת בקרב פיקודיו כדי לוודא שלכולם נוח ושוחח עימהם על הא ודא רק כדי להוריד את רמת המתח מיום המחרת שהיה צפוי להיות קשה, ולהעלות חיוך על פניהם. כיוון ששהיתי בקרבתו ראיתי כמה מעט נותר לו לישון כשסיים את "סידוריו".
היה לי המזל לשהות במחיצתו של פקיד ותיק מאד במקום עבודתי. בתום העבודה, לוויתי אותו מדי פעם לביתו לאורך מרחק של שלושה ק"מ ויותר. בדרך, על המדרכות, שוחחנו על המקום בו אנו עובדים. כיצד מתקבלות החלטות. מה נכון ומה אינו נכון, לדעתו. הוא היה המרצה. אני הייתי התלמיד, שואל השאלות. בדיעבד, התברר לי שלא כל הדברים שהטיף להם – ביצע אותם בעצמו. עבורי, היה זה מעין קורס בענייני ניהול וקבלת החלטות. ישנם אנשים שהיו משלמים כסף רב במסגרת אקדמית על אותם תכנים. אני קיבלתי זאת בחינם.
היה לי מזל גדול עוד יותר לעבוד במקביל במחיצתם של שלושה מנהלים. שניים זוטרים ואחד בכיר. כל אחד מהם היה בטוח שדרכו היא הנכונה. לא אחת ביקשתי מכל אחד מהם בנפרד תשובה על אותה בעיה ניהולית. ההבדלים בגישה שלהם לבעיה היו מרשימים.למדתי אז שני דברים בסיסיים: שהעולם מלא וגדוש בדברים לא מותאמים למציאות או "מקולקלים" שניתן לתקן אותם במאמץ סביר. ושישנן אלף דרכים ויותר \ כדי לפתור כל בעיה.
המעבר בין יחידות שונות במקום העבודה שלי המחיש לי בבירור את מושג היחסיות של דברים. כיצד מה שחשוב בעיני צד אחד, מהווה מכשלה גדולה אצל צד אחר. את הפשטות כביכול של שכלולים אלמנטאריים שהשלכותיהם גורמת להוצאות גדולות למערכת ולכן לא מבצעים אותם. ובעיקר, את הבירוקרטיה הטבעית שמצויה אצל רבים שמעדיפים את השגרה המוכרת על שגיאותיה ואינם אוהבים לשנות הרגלי עבודה, או אחרים שרואים בחלק ניכר מהשינויים "כאב ראש" מיותר או שיגעון חולף אצל "אנשי החליפות" בהנהלה שתלושים, לדעת אחדים, מנתוני השטח.
כעת, אני יודע שכל אדם שעבדתי עמו או לצידו תרם לי הרבה או מעט בחוכמת החיים האישית שלי. הוסיף לי נכס חשוב נוסף למצבור הציוד האישי שלי. בית הספר של החיים. חינם.
המסקנה שלי ברורה. הצטיידו בסקרנות והאזינו לאוסף האנשים שלידכם. המידע שתפיקו מהם מגוון ועצום. צריך רק לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לברור את המידע המתקבל ולהטמיע. פשוט מאד.
|