אחרי עשר שנות נישואין ושני ילדים מהממים עד מאד, דנה ואני לקחנו לעצמנו, סוף סוף, סוף שבוע.

ואלה תוצאותיו.

(התפרסם לראשונה השבוע ב"גלובס")

לונדון  

זנב של לייט מיי פייר בחנות יד שנייה בנוטינג היל. בלאקספלוטיישן שחור ומבהיק בשולי קאמדן מארקט. בריטפופ שוצף בפאב תוסס ורווי עליצות בקרנברי סטריט המתחדש. ועד זמרת אופרה צעירה (עם פלייבק) במעמקי הסאבוויי הטחוב. לונדון, קשה להתווכח, היא בירת המוסיקה העולמית. היא מגוונת. היא אקסצנטרית. היא משעשעת. היא מלהיבה. היא עוטפת אותך מכל הכיוונים. גם כשחם.

והיה חם בסוף השבוע האחרון. מאד.

בשישי בלילה, בסוהו, בפתח מועדון הג'ז של רוני סקוט, משתרך תור מנומס. עוד מעט הם יחבקו את מישה פאריס, אייקון סול שמחפשת קאמבק עם דיסק חדש, בן שבועיים בלבד, בתוככי בית המקדש השלישי. כי המקום הזה, שקירותיו האזינו והתפעמו מגדולי המוסיקאים ב-50 השנים האחרונות, מסטנלי קלארק ועד טום ווייטס, לוקח את עצמו ברצינות הראויה. סביב השולחנות הקרובים לבמה מסיירים המלצרים, הבר מאחור משמש כקונסולה מרשימה, ועשרות דלפקי עץ מתארכים, זה מעל זה, מנוקדים במנורות לילה אדמומיות מראה, שרק ממתינות לסצנת יריות הרסנית בסרט גנגסטרים. כשהרכב הבית המעולה של רוני סקוט מנעים את זמננו במוסיקה מוכרת ומגרגרת, רגע לפני חצות, המלצר שלנו מפטפט עימנו בעברית. הוא שחקן, אלא מה. אז הזמנו קולה, כצפוי. וויט אייס.

ב-12 וחצי בלילה, שמלת טריקו פשוטה נבלמת במורד ירכיה, מישה פאריס מגיעה לבקר. אחרי שדייויד גילמור ביצע איתה את איי פוט א ספל און יו אצל ג'ולס הולנד (חפשו ביו טיוב הקרוב למקום מגוריכם), זה היה רק צפוי שהסאונד יהיה מרהיב, ששתי זמרות הליווי והזמר הממושקף שאיתן יתמכו בה בדייקנות מרבית, שהגיטריסט הנאצל והבסיסט בשחור יעניקו לקולה ביטוי הגון, ושהקהל, שקנה כרטיסים זמן רב מראש (שלושה ערבים ברציפות הופעותיה הן סולד אאוט), ישרוק ויתפעל. אבל מה שבהחלט מעורר השראה אלו הביצועים שלה, שמתארכים, בזה אחר זה, לגרסאות מעלפות, מחרמנות, של 8 ו-10 דקות, השימוש המושלם בקולה הגרוני, המעורר, ורגע אחד מרגש במיוחד, שבו היא שואלת מי כבר רכש את האלבום הטרי. וכשרק יד אחת מונפת מאחור, קשה שלא לחוש בחוסר הביטחון, במבוכה שמתפשטת בגופה, בציפייה שלה לטעום שוב את הטעם המתוק של ההצלחה, ההכרה, האהבה שתמיד תהיה חסרה לה.

מישה פאריס היא מקצוענית, שנעה בשדה המתקתק של פופ, מעורב בג'ז, מתובל בסול, כזה שיכול לעוט על מצעדי המכירות, אבל גם לשדר מכובדות במועדון כבד ומסוגנן. השירים, מרביתם כמובן מבציר 2009, זוכים לנפח מרשים, אלא שזו האווירה שעושה את ההבדל. האורות האדומים המרצדים, זוגות הייטק לצד חובבי מוסיקה מרושלים, והאלכוהול שזורם ללא הרף לדם.

במונית, בדרך למלון הנעים, לונדון היתה פעילה ושוקקת. תורים השתרכו בפתחי מועדונים אפלוליים, צחוקים רמים, אורות של מכוניות, הורמונים מעורבבים באדרנלין, ליל שבת בעיר ללא הפסקה. רק הפארקים שהגיחו מכל עבר סימנו לנו שזו ממש לא תל אביב.

פחות מ-24 שעות לאחר מכן, ערב בהיר ושמשי, ביציאה מהתחתית בתחנת טוטנהאם קורט רואד, כרזת ענק של ווי וויל רוק יו, בצבעי כתום שחור, מקבלת את פנינו. המחזמר המצליח, 7 שנים ברציפות באולם הדומיניון מחמם הלב (תרתי משמע, אין מיזוג אוויר בכלל), הוא אירוע משפחתי לכל דבר. זו לא רק המוסיקה האלמותית של קווין, שמגדלת על ברכיה דורות של מעריצים, אלא השטיח הענק, הרך, תחת רגלינו, האווירה הלא מכופתרת והדוכן הקטן שמשמאל, במורד האולם, סמוך לבמה, המציע, באמצע יוני, גלידת האגן-דאז קרירה, תות עם קצפת.

המחזמר הזה, יתברר בהמשך, מצליח לא רק בגלל המוסיקה. בריאן מיי, הגיטריסט, ורוג'ר טיילור, מתופף, אמנם היו מעורבים בתהליך היצירה והותירו בו את חותמם. אבל ווי וויל רוק יו זה בעיקר בן אלטון, כותב-על מבריק ומשופשף, שעשה כל מה שאפשר להספיק ב-25 השנים האחרונות, כולל ספרים, טלוויזיה, משחק והמון כסף, ומשתמש במוסיקה של קווין כדי לבוא חשבון עם ההתמסחרות של המוסיקה הבריטית (מי אמר סיימון קאוול ולא קיבל? מי נחנק מזכייתה של באקס פיז באירוויזיון 81? ואיך זה שלאחד הגיבורים קוראים דווקא בריטני ספירס?). הפרדוקס מוזר ומהנה ביותר: מחזמר בלב הקונסנזוס, שהוא בכלל אירוע מחאה אנטי מיינסטרים. מבולבלים? ברור. משתוללים מצחוק? איך לא.

סיפור המעשה מופרך מאין כמותו, ומעמת בין קבוצת היפים במאה ה-24, המונהגים על ידי חנון נוירוטי בטריקו לבן ומעיל עור שנראה כמו שייקינג סטיבנס, במאבק חסר סיכוי מול הקילר קווין וכוח השיטור האלים ושטוף המוח, שמאפשר לה לשלוט ביד רמה בכדור הארץ שהפך ל"פלאנט מול", דהיינו ארץ השופינג. שמות הגיבורים לקוחים, כצפוי, מלהיטי הלהקה, ובהם סקארמוש, הגיטריסטית הנועזת ואהובתו של החנון, ששמו, לא פחות ולא יותר, גלילאו פיגארו.

הצליל שנוחת כמו מטוס מתקרת האולם, וחולף כמו רכבת מהירה דרך המושבים המרופדים, מנוסח בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים: רוקנרול. והאנגלים, תגידו מה שתגידו, סוגדים לרוקנרול. זה המזון שלהם, וגם התה של 5. ידיהם מונפות למעלה במחיאות כפיים קצובות למשמע שיר הנושא. פיותיהם מזמרים את "אנחנו האלופים" בהתרגשות אין קץ. וכש"רפסודיה בוהמית" מסכם את האירוע אחרי ההדרן, הרעש פשוט מחריש אוזניים.

קשה שלא להיסחף. להיות חלק מההמון. להיעלם בתוכו. הסאונד מדהים. העוצמה מטמטמת חושים. ואין מלים אחרות כדי לתאר את הצמרמורת האוחזת בגוף כשהתופים מרעימים וגיטרה חשמלית מייבבת נושאת את הזכרונות למרחק של 35 שנים לפחות. התנועה המעוצבת היטב, בליווי מסכי וידאו משוכללים ויצירתיים, ההומור, הציניות, משחקי המלים (אני מקווה שהילדים לא הבינו את הכוונה ב"סקארי בוש", כלומר ערווה שופעת ומפחידה), ובמיוחד ההופעה המזהירה של רבקה מק'קינס, שגונבת את ההצגה כקילר קווין, מעבירים כמעט 3 שעות (ברוטו) ביעף, כמו חלום משופם, עם פאלצט ברקע, שחזהו שעיר ועיניו קרועות לרווחה.

Mica paris, Ronnie scott's, june 13^th, 23:00;

We will rock you, dominion theatre, june 14^th, 19:30