יום שני, 16:32 - לאחר נסיעה מטורפת בשוליים (רק לא  לאחר) בעודי מקיש בטירוף את הקוד המזורגג על המתכת

הקרה (מי לעזאזל המציא את המספר הזה? אין בו שום היגיון!! זה כוכבית או רשתית בסוף??)...

ואללה נפתח...

הנה מגיע המבט הזועם של הגננת - המבט שאומר עוד פעם אתה מאחר? לך תסביר לה שהשארת טונה וחצי של ניירת שלא הספקת, לך תסביר לה שלהגיע מתל אביב לשרון בארבע וחצי אחה"צ זה עניין של כשעה במקרה הטוב!! לך תסביר לה ששלושה עובדים תפסו אותך בצווארון ובחולצה והמזכירה דחפה לך רשימה של 16 טלפונים שעוד לא חזרת אליהם מהיום (שניים מהם אגב של המנכ"ל שלא מבין מדוע לא קיבל עדיין את דו"ח המכירות)..

מלביש מהר את החיוך המתנצל ותר אחרי הילד המדהים המצוי בפינת הקוביות מעיף מידי 10 שניות מבט אל הדלת לראות מי בא לקחת אותו היום?

חיוך הורס ופרישת ידיים מהולה בשאגה בטון גבוה במיוחד.. אבא... זהו... הכל נשכח... לא המטפלת, לא הזיעה הניגרת מהמצח.. לא  ה13 טלפונים שלא הספקת לבצע (לקוחה עצבנית במיוחד תפסה 65% מזמן הנסיעה) מי זוכר עכשיו את דוח המכירות?

חיבוק ... חיבוק כזה שרק אב שלא ראה את בנו מיום שבת יכול לזכות לו...

אני חושב לעצמי - חבק, חבק חזק וארוך עוד שנתיים שלוש על מנת לזכות בחיבוק כזה תיאלץ להפעיל את קסמי ארנקך. רוצה גלידה? אז תן לי חיבוק ונשיקה, עוד אחת... ובגיל 8 רוצה נייקי? אז תביא חיבוק, בגיל 10 אי פון.........

אז חבק, חבק בני...