בנימין נתניהו הצליח להכתיר את עצמו כמנהיג הכלכלי המוצלח בכל הזמנים וכפוליטקאי המתאים ביותר להוביל את כלכלת ישראל. הכתרה זו נעשתה בשיתופם של אינטרסנטים שנהנו ממדיניותו הכלכלית, שותפיו לאידאולוגיה הכלכלית הניאו ליברלית המאמינה בכוחם המאגי של "כוחות השוק", עיתונאים שאינם מבינים בכלכלה וחוזרים כתוכיים על נוסחאות שהוזנו בהן על-ידי יחצנים ו"מובילי דיעה" ומכאן הדרך קצרה אל צופי ה"אח הגדול" ו"השרדות".
נתניהו הינו חסיד אדוק של הכלכלה הניאו ליברלית שמילטון פרידמן מנביאיה וריגן וטאצ'ר היו משליחיה עלי אדמות. הכלכלה הניאו-ליברלית מאמינה בכוחות השוק בלהט דתי ובכל התערבות ממשלתית (או רגולציה) כמעשה כפירה. רק להט דתי מביא אנשים משכילים וחכמים להאמין שהדרך הטובה ביותר הינה לתת לכוחות השוק לעשות את כל ההחלטות, מכיוון שהם – כוחות השוק - יגיעו להחלטה הטובה ביותר. רק להט דתי מביא את נתניהו לטעון טענה בינארית של הכל או לא כלום, או השיטה הארכי קפיטלסטית (נאו-ליברלית) או צפון קוריאה וקובה.
כולם יודעים עד היכן הביאה אותנו הכלכלה הניאו-ליברלית. מדינות אירופה וגם ממשל אובמה הגיעו להבנה שדרך הביניים בין הניאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה היא הדרך הנכונה, כאשר כל מדינה בחרה בגוון המתאים לה, לכלכלתה, תרבותה ולמערכת הפוליטת שלה. אך כולן הבינו שהאמונה האבסולוטית בכוחות השוק כשלה והמדינה חייבת להתערב ולכוון כוחות אלו ולא כטענת נתניהו ותומכיו - לסלול את הדרך בפני כוחות השוק ולאפשר להם חופש מירבי.
נתניהו בונה את המוניטין שלו כמנהיג כלכלי על סמך השגיו כשר אוצר בממשלתו של שרון בשנים 2003 – 2005. אמנם היו לנתניהו הישגים בתקופה זאת, אך רוב ההשיגים היו כתוצאה מקיצוצים וגזירות, אשר כל שר אוצר שואף אליהן ורק מועטים מצליחים להשיגן. התמזל מזלו של שר האוצר נתניהו, אשר כיהן תחת ראש ממשלה חזק ואוטירטיבי כאריאל שרון ובקונסטלציה פוליטית שאפשרה לשרון להעביר את הקיצוצים והגזירות. מזל זה שהיה לשר האוצר נתניהו תחת שרון לא היה לשרי האוצר שכיהנו בעבר תחת נתניהו (כמו מרידור) וכנראה גם היום (שטייניץ). פרט לקיצוצים, יתר השינויים שיזם נתניהו היטיבו עם המעטים בעלי הכח ולא עם רוב אזרחי המדינה, שמצבם בעקבות שינויים אלו לא השתנה או הורע. ההפרטה – היטיבה רק עם בעלי ההון והמנהלים הבכירים, כאשר האזרחים, הבעלים לשעבר של החברה המופרטת, מתמודדים עם נותנת שירות דורסנית המנסה למקסם את רווחיה על-ידי ירידה ברמת שירות ושמירה על המונופול שלה. שינויים מבניים – היטיבו רק את מעמדם של המינויים הפוליטיים וראשי ועדי העובדים. שלא לדבר על הברקות כמו רפורמת בכר בקרנות הגמל – שהביאה רווחים עצומים (בונוסים, עליה שווי חברות וכו') למנהלי הקופות החדשים שלקחו סיכוני גדולים והביאו לירידת ערך של נכסי החוסכים וכמו כן ירידה ברמת השירות, הבטחון והמקצוענות של מנהלי הקופות.
המשותף לכל כשלונות אלו הם: (1) אמונה עיוורת בתורה (ניאו ליברלית) ללא בדיקת התאמתה לזמן ולמקום; (2) הגדרה שגויה של יעדי השינוי (לדוגמא היעד אינו הפרטה אלא שיפור השירות והמחיר לאזרח) ; (3) חוסר יכולת ניהולית וחוסר מקצועיות בבצוע (לדוגמא רפורמת בכר, גם אם רעיון הורדת הריכוזיות היה נכון הרי הביצוע היה כושל ביותר, כאשר לא הוצבו תנאים בסיסיים לאיכות פעולת השחקנים החדשים בשוק).
העיקרון הפיטרי היה אמור לעצור את נתניהו מהתקדמות מעבר לתפקיד שר האוצר (העיקרון הפיטרי אומר: שכל עובד מתקדם בהיררכיה עד לדרגת – תפקיד - חוסר-היכולת שלו). אך מכיוון שהוא הצליח להכתיר את עצמו כשר אוצר מוצלח, קיבלנו את נתניהו כראש ממשלה. כבר בתחילת כהונתו התגלו תכונותיו כמנהל: יכולת עמידה בלחצים, בחירת הצוות שיעבוד תחתיו, המינויים שעשה לתפקידי השרים, האיזון בין היעדים לטווח הזמן הרחוק ואלו המידיים, החלטה על סידרי עדיפות, יכולת לדחות סיפוקים וכו'.
על הפליק-פלאק הכפול שנתניהו ביצע בימי המו"מ על התקציב כבר נכתב רבות ומיותר להוסיף, אך כדאי להתעכב על מדיניות המיסים של התקציב האחרון. בהחלטותיו על הורדת המיסים שוב התגלה נתניהו הניאו-ליברלי המאמין בעקרון שאין בלתו – הורדת מיסים תמיד נכונה. אמונה זו דומה למאמין בהורדת משקל בכל תנאי, גם כשהדבר מוביל לאנורקסיה. אם התקציב אכן מאפשר הורדת מיסים, הרי היה צריך לרווח את מדרגות המס ולהוריד את המיסים לשכבות הביניים, הכנסה נוספת זו היתה הולכת לצריכה ומניעה את גלגלי המשק. במקום זאת הועלה המע"מ על פירות וירקות, דבר שיפגע בעיקר בעניים ומי שיזכה בירידת מס הם אלו שממילא יש להם ותוספת ההכנסה תתבטא בנסיעות חו"ל, השקעות חו"ל, חסכונות ששוב חלקם ילכו לחו"ל וכו'. מהעלאת תקרת ב"ל ומס חברות יתחמקו השכירים העשירים או על-ידי העברת הכסף דרך חברות ומשיכת דיבידנד או פשוט על-ידי דחית ההכנסה ל- 2011 – תשואה ממוצעת של 15% לשנה. תשואה שלא יוכלו לקבל בשום מקום. ברור לכל בר בי רב שבמצב הכלכלי דהיום הורדת מס החברות לא תביא להשקעות נוספות, אלא שוב לשיפור מצבם הפיננסי של בעלי ההון. אם המטרה היתה להביא להשקעות נוספות הרי יש דרכים ישירות טובות יותר שיבטיחו את ייעוד הכסף להשקעה, כמו החשת הפחת לתקופה מוגבלת, הכרה בהשקעה כהוצאה, או אפילו סיבסוד עלויות העסקת עובדים נוספים. |