גרפומניה
עוד מקום לאחסן בו סיפורים ושירים שכתבתי למקרה שהמחשב שלי יהרס, הבית שלי יחרב, העיר בה אני גר תושמד והאתרים האחרים ברשת אליהם העלתי את הסיפורים יסגרו.
פוסטים אחרונים
- עוגת גבינה 9/10/09
- רק בשמחות ושלא תדעו עוד צער עד 120 2/10/09
- מהיום שבו הוא זוכר את עצמו 28/9/09
- השאלון המורחב 19/7/09
- לא היה ולא נברא 9/7/09
- מודוס ויוונדי 3/7/09
ארכיון
למה השקע תמיד מופתע?
| לפני שבוע ביקרתי בשבוע הספר בכיכר רבין, והחוויה הזאת שווה פוסט בפני עצמה, אבל אולי בהזדמנות אחרת. בעודי מסייר בין שלל הדוכנים, ראיתי בקרב ספרי הילדים את הספר "מעשה בחמישה בלונים" ולפתע הדבר מאד טרד את מוחי משתי בחינות: 1) לא יאמן שגם כיום ספרי הילדים הכי מוצלחים ופופולאריים הם אותם הספרים שהיו בזמני, כשאני הייתי ילד. היש הצלחה כלכלית ספרותית גדולה יותר מלשמור על ספר רלוונטי ובר קנייה במשך כמה עשורים? 2) בניגוד לספרי הילדים המודרניים יותר שבהם יש הקפדה על מסרים חינוכיים ומוסר השכל ברורים, בסיפורי הילדים הישנים, המוסר הרבה יותר חמקמק והמסרים הרבה יותר מעורפלים. למשל, מה למעשה המסר של "מעשה בחמישה בלונים?", ובכן, המסר הראשון הוא שאם מוצאים מצב מספיק נפוץ בקרב הורים, כמו למשל - מה אפשר להגיד לילד שהבלון שלו התפוצץ- אפשר לעשות ימבה כסף, והמסר השני והמשמעותי ממש ממש מורבידי. מה משמעות הציטוט החוזר שוב ושוב סיפור "זה סופו של כל בלון" אם לא מטאפורה לסתמיות הקיום של האדם? כמו הבלון, האדם גם נפוח ומלא באוויר עד שיום אחד הוא פשוט מת ונהיה חסר כל משמעות. גורם להסתכל על כל הסיפור הזה בצורה קצת אחרת, לא? וכשמשלבים את שני הדברים האלו יחד – היכולת לייצר פרנסה לטווח ארוך יחד עם היכולת להעביר מסרים בלתי שגרתיים מתחת לרדאר של כולם, תחום סיפורת הילדים נהיה פתאום מאד מפתה. אז נכון, אני לא סופר ילדים מהולל כמו מורן אייזנשטיין (וגם זה אולי שווה פוסט אחר) אבל בכל זאת החלטתי לנסות להיענות לאתגר (אם אף אחד לא מציב בפניך אתגר, האם בכל זאת אפשר להיענות אליו?) ולכתוב את הלהיט הבא בקרב סיפורי הילדים שיפרנס אותי במשך שלושים השנים הבאות ויכיל בתוכו מסרים חתרניים שילד לא יבין ומבוגר לא יחפש. אנא, קראו את הסיפור, הקריאו אותו לילדכם וגרמו להם לאהוב אותו, לכו לחנויות הספרים והתעניינו בהן האם ניתן לקנות את הסיפור, חנויות הספרים יעבירו את ההתעניינות הרבה בספר הלא קיים להוצאות הספרים אשר יפנו אלי וישלמו לי סכומי עתק עבור הסיפור. ההצלחה הגדולה ממש מעבר לאופק, זו רק המציאות שמפרידה ביני לבינה. ואם לא בא לכם, אתם סתם יכולים לקרוא את סיפור הילדים הבא ולנסות ולחפש מה המסרים האמיתיים שלו. תבלו. למה השקע תמיד מופתע? כשהייתי קטן, אבא עבד בעבודה מוזרה, שבגללה כל כמה חודשים - עברנו דירה אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא היה אדריכל וזה לא מצא חן בעיני אימא בכלל, אני זוכר אותה שואלת לעיתים קרובות: "מתי?מתי כבר יגמרו הרחובות?" באחד המעברים, עברנו לדירה נורא ישנה ושם הבחנתי במשהו מוזר לראשונה. כשנכנסתי לחדר שעבורי היה מיועד, מבטי נלכד בשקע חשמל אחד. הסתכלתי לעברו והוא הסתכלי לעברי במבוכה עם עיניים פעורות ופה פתוח לרווחה כיום אני יודע שכל השקעים נראים אותו הדבר, אך כשהייתי קטן, זה נראה לי ממש מוזר. הרי כבר ראיתי שלל שקעים קודם לכן, אבל דווקא השקע הזה מצא בעיני חן. יש לי השערה פשוטה, אני לא בטוח אם אני צודק, אולי זה מפני שעד אז - לא ראיתי שקע בחדר ריק. אני זוכר איך עוד באותו יום נעמדתי מול המראה וניסיתי לשחזר בעצמי את הפרצוף שהשקע הראה וככה עשיתי פרצופים במשך כמה שעות עובר על כל המגוון האפשרי של ההבעות. לאחר ניסיונות רבים – מצאתי את הנכונה זו שבזכותה הבנתי - מה הייתה הכוונה. למחרת, קראתי לאבא לחדרי כשחזר מהעבודה ושאלתי : "אבא, למה השקע תמיד מופתע?" ואבא השיב שזה כי הילד שגר פה קודם לא גר פה יותר ובמקומו הגעתי אני, ילד זר, ילד שונה, ילד אחר. "אז הוא לא אוהב אותי?" שאלתי ואבא פרץ בצחוק מתגלגל "מה פתאום?" השיב "פשוט צריך לתת לו כמה ימים להתרגל". לאחר השיחה עם אבא, גמלה בליבי החלטה, מעתה אעשה הכול כדי שהשקע יפסיק להיות מופתע לא ידעתי מה בדיוק אני יכול לעשות אבל לא היה אכפת לי מהכול לנסות מבלי לגעת ועם שמירה על מרחק כמובן כי הכי חשוב להיות בטוח ומוגן הקפדתי כל הזמן על ניקיון ועל סדר דאגתי שיהיה הכי נעים בעולם אצלי בחדר הקראתי לו סיפורים וסיפרתי לו בדיחות כמה מצחיקות יותר וכמה מצחיקות פחות ניסיתי הכול כדי שהשקע ישנה את הבעתו אך בכל זאת לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו אני לא זוכר מתי בדיוק אמרתי נואש זה גם לא באמת משנה ממש הבנתי שאין יותר מה לעשות והפסקתי אפילו לנסות המשכתי בחיי כמו שאני מכיר והוא המשיך בשלו בתוך הקיר. עברו כמה חודשים של שיגרה עד ששוב הגיע הזמן לעבור דירה עמדתי בפעם האחרונה בחדר הריק מבט פרידה אחד אחרון שאת הכול סורק והעיניים התעכבו על השקע שוב ושוב ואולי דמיינתי, אבל לרגע אחד, המבט המופתע התחלף במבט עצוב.   |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דווקא חמוד. מתי הסרט??
אהבתי.
זוית מעניינת לקריאה ביקורתית של יצירה (כשם שמשרד החינוך מעמיד עכשיו את כל היצירות הקלאסיות למבחן הסקסיזם):
היוצר כיזם - אז והיום.
אז: שכירי עט מתוחכמים (שלא לומר ממולחים) בעלי חשיבה ארוכת טווח.
היום: כותבים נאיבים ללא חזון כלכלי, אינם מסוגלים לראות דבר מעבר לרשימת רבי-המכר של השנה.
לגבי הסיפור עם השקע: לא רע, אבל בלי ליווי גרפי מתאים זה לא יילך.
צילום של שקע חשמלי בפרופורציות מדויקות אינו מבטא את הפירוש שנותן לו הילד.
אני הייתי שולח מכתב חנופה עם תשלום ראשון ליוסי אבולעפיה עוד בטרם נכתבה המילה הראשונה.
חבל שהציניות שלך מפריעה לך להתפעל מדברים מרשימים באמת. אתה רואה ספר ילדים מצליח, והדבר היחיד שאתה יכול לחשוב עליו הוא "יואו, איזו דרך קלה לעשות מיליונים". זה קודם כל לא נכון עובדתית - מרים רות היתה אשת חינוך כל ימיה והג'ובות שהיא הרוויחה מ"מעשה בחמישה בלונים" ועוד כמה עשרות ספרים אולי עזרו לה ולקיבוץ שלה להתפרנס (זה בסדר, אגב) אבל לא יותר מזה. גם לאה גולדברג לא בנתה בריכה פרטית מההכנסות של "דירה להשכיר".
"חמישה בלונים" מצליח גם משום שההורים חשים אליו נוסטלגיה כי גם הם גדלו עליו, וגם בגלל סיבה נוספת: הוא ספר ילדים מעולה, ובזמנו גם היה מהפכני. בניגוד למה שאתה סובר, המסר שלו פשוט וכלל לא מעורפל: הוא מתאר לילדים בגובה העיניים ובשפה מקסימה התמודדות עם אובדן ודחיית סיפוקים, בדיוק הדברים שכל ילד צריך ללמוד בין גיל 3 ל-5.
הסיבה שבספרות הילדים יש כמויות כל-כך רבות של זבל היא יחס ציני לילדים שמרים רות ובני-דורה לא היו מעלים על דעתם.