אינני רודן.

עוצמת התיעוב שלי לרודנות חורגת מהגדרה אנושית.

אז איך אדע להגדיר רודנות?

איך אדע גבולות התנהלותי כלפי ה"מיקרו" בהנחה שאני ה"מאקרו"?

איך אדע להעריך התיחסותי לילדי?

לעובד עבורי?

לרעייתי?

לשותפי?

לעני ממני?

למשכיל פחות ממני?

למי שאיננו אני?

..

יש לי אטיקה.

לכולנו , לכל אחד מאיתנו יש אטיקה: סט ענק, יקר ערך, של כללים ומידות לפיהם אנחנו שופטים, שוקלים, מעריכים, מניחים, חושבים, מרגישים, חולמים ועוד..

היא חזקה האטיקה.

היא מהותית.

משמעותית.

היא יכולה להיות "טריקית", היא יכולה להסתתר.

היא מקופלת בין הערכים וההוויות הרבים והשונים.

היא כאן, כעת ועכשיו בתוכי, בנישמתי, בכל התנהלות שלי.

לפעמים היא משגעת אותי. מטרפת דעתי.

היא בדרך כלל שולטת בי ולא אני בה.

היא כל כך אוטומטית, שכדי להתאזן חייב לעבור למצב ידני.

תמיד מאמין שהיא נשלטת...

שומר שבמעבר מ"אוטומט" ל"ידני", לא תהיה חריקה קשה, או מסוכנת לי ולסביבתי.

היא, האטיקה שלי, מרחפת מעלי בדמות "מטריצה" רב מימדית מרתקת במורכבות האינסופית שלה,

היא כמו מצרף החיכוכים והאינטראקציות בין ובתוך  שרשרות הגנים שבגופי.

מוצאה מ"אמא" (שם מקור המילה, "מטריצה" - MOTHERׂ)

..

והיא רודנית האטיקה הזו, שולטת ביד רמה. 

תובענית.

לא משנה מי האמא.

היא מתנגשת ב"אטיקות" אחרות, כמו מכוניות צעצוע המתנגשות זו בזו,

בזעזוע בראש, ב- "לונה-פארק" רב מימדי, אינסופי.

אני מיושב בה וחולם שנוהג בה.

לפעמים מעיז לחשוב ששולט בה.

היא מתעתעת.

אני מזועזע מהתנגשויותיה וכותב מילים, המון מילים,

ככל שאוצר המילים מאפשר לי,,,, 

אולי אטיקות אחרות יבינו וימנעו מהתנגשות באטיקה שלי,

..

"אמא",

ברחמה נוצרתי,

מנווטת ורואה הכל,

שומרת ומגינה,

לא אלך לאיבוד,

 ב"מהומת אלהים" המתארכת הזו : 

 "ח   י   י   ם" 

קיבלתי אותם עטופים ב "רחמי אימי",

כבר ברחמה,

מתנה