0
בבדידותה הרבה היתה מתאהבת בכל ערב מחדש. גולשת אל מול המסך, שולחת אהבתה אל הרשת. אל ה'רגיש', אל '1.75, שיער בהיר'. מפלרטטת עם ה'ביישן, גוף מעט מלא'. כל אייקון של לב וחיוך הציף אותה בחום, כאילו היה זה האחד והיחיד. לא נזקקה להרבה. מילת חיבה, חום אינטרנטי, והיא שלו. של האחד. לאותו רגע. בסוף כל ערב שכזה היתה קובעת פגישות עם אהבות האינטרנט שלה בבית קפה. בכל פעם בקפה אחר. אוהבת לגוון. . ביום הפגישה היתה קמה מוקדם מן הרגיל, אוכלת רק כזית בגלל הפרפרים בבטנה, מחכה שיעבור כבר יום העבודה. שתוכל סוף סוף להיפגש עם אהוב לבה הזמני. באוטובוס, היתה יושבת, מבטה מצועף, חיוך רחב על שפתיה, עת היתה הופכת את הפיקסלים מאמש לכדי דמות האחד והיחיד. מפליגה אל תוך זרועותיו החסונות, מרגישה מוגנת אל מול גופו החם. . כשנכנס אל בית הקפה, כשרק חולצתו תואמת את התיאור, היתה בכל פעם אוטמת את ליבה מלהיסדק עוד, מותירה את חיוכה המזוייף לקפוא על פניה, ומתפנה לעוד ערב מול האביר התורן שהכזיב. כל כך רבה היתה הציפייה בכל ערב שכזה, כל כך חששה להתאכזב, עד שנתנה לגופה להתמסר, כדי לרשום עוד וי אחד, כדי להבטיח לעצמה שבפעם הבאה תבדוק יותר טוב, רק כדי להפר את ההבטחה בערב הבא. וכך, ככל שעברו מעליה עוד ועוד אבירי אינטרנט מכזיבים, הרגישה כאילו הולכת היא ונהיית שקופה מצ'אט לצ'אט. עד שהתמכרה לריגוש המזוייף, להתאהבות בכל ערב מחדש, לאכזבת היום שאחרי. . כששלח לה מסר בפעם הראשונה מיהרה לענות. הופכת אותו לאביר החדש. מתאהבת בסמיילי הראשון ששלח, רוקמת שוב את חלומותיה. דוחקת הצידה את זיכרון האכזבה האחרונה, את בשורת האכזבה החדשה. התכתבו אל תוך הלילה במילים שנשזרו למנגינה שצליליה נשאו אותה למחוזות שלא הכירה, וכמו שכבר התרגלה, קבעו להיפגש. . היא קמה לעוד יום עבודה אפור, מתמסרת לפרפרים שבבטנה, זקוקה להם כדי להמשיך, כדי לרחף מעל המציאות, אל שיגרת אהבותיה הרגילה. בחרה בית קפה חדש, ניקתה את שולחן העבודה במשרד, חייכה אל כולם באוטובוס, מצפה בכליון עיניים לאכזבה הרגילה הצפויה לה, מאוהבת בהתאהבות. נאחזת בכאב של הבוקר שאחרי, ומחכה שיבוא ויכה בה, כדי שתוכל להמשיך הלאה. . הוא הגיע בזמן. חולצתו, פניו, חזותו. כולם תואמים את שתיאר לה. ליבה החסיר פעימה ורגש לא מוכר הזדחל אל תוך בטנה. היה משהו חדש באוויר. משהו כמעט לא מוכר, שעולה אליה ממחוזות העבר הרחוקים. לא זכרה מתי צחקה כל כך בערב אחד. מתי נהנתה. מרגישה סחרחורת מהשינוי הלא צפוי, שמטלטל אותה מתוך שגרתה הכואבת והמגוננת. . מאוחר יותר בדירתו, הקסם נמשך. התקרב אליה לאיטו. חום נשימתו עוטף אותה. מהססת הניחה ידיה סביב גופו, מרגישה את הלמות ליבו, מתאימה את הלמות ליבה. נשיקותיו העדינות, מגע ידו המרפרפת מעל גופה, העירו בה תחושות שכיבתה זה מכבר. לאט לאט קילף אותה מבגדיה, ובמגעו החם והעדין קילף בזו אחר זו את שכבות המגן שלה, את קליפות האבן שכיסו אותה כל השנים, חושף את האישה שבה, שהסתתרה כל השנים האלו בתוך צדפת הבטון המגוננת. . קמה בבוקר. שערו הסתור כיסה את עיניו העצומות. נותרה עוד קמעא ליד גופו החמים מעבירה בראשה את קורות הלילה שעבר, זיכרון מתוק שלרגע העלה חיוך אמיתי על פניה. קמה בשקט כדי לא להעיר אותו. לאט לאט אספה את בגדיה, לבשה אותם על גופה, ומכוחו של הרגל שהיה חזק ממנה עטתה על עצמה את קליפות האבן וצדפת הבטון. ובאותו ערב, בבדידותה. ישבה שוב מול המחשב. שולחת אהבתה אל הרשת. בורחת מהשינוי נאחזת בשיגרת אהבותיה הקצרות. . או שמא קמה בבוקר. שערו הסתור כיסה את עיניו העצומות. נותרה עוד קמעא ליד גופו החמים מעבירה בראשה את קורות הלילה שעבר, זיכרון מתוק שמעלה כעת חיוך אמיתי על פניה. לא מזוייף. לא מאולץ. אמיתי. קמה בשקט כדי לא להעיר אותו. לאט לאט אספה את בגדיה, לבשה אותם על גופה, מותירה על רצפת החדר את קליפות האבן וצדפת הבטון, ויצאה אל יום חדש. היום הראשון של שארית חייה. והיה לה טוב. |