סיפור מרגש, ומעורר השראה על אהבה שהיא חזקה מים-המוות.

הוא כינה אותה "אשת-לוט" .מיופייה היה לו קשה להתעלם. קווי גופה השדוף תמיד התכסו בשמלות מלמלה ישנות שהבליטו את נשיותה . עיניה הבוהקות, שידרו טוב לב מוחלט מהול כמהה לאהבה. הוא אהב להסתכל עליה מקרוב, עוטה את שיערה במקלעת ארוכה כשקווי שדיה בלטו מתחת לשמלתה. היא אישה חזקה כ-נציב מלח .נימי דמה צמאו לילידים ואהבה.

הוא פגש אותה לראשונה בקיבוץ עין-גדי.שם הוא גדל מראשית ילדותו ,ליד דרך משובשת עפר לא רחוק מחוף ים -המלח ,על גבעת טרשים חשופה, נוף מדברי בבית ישן .

עוד ,מראשית התקופה תושבי עין-גדי הבינו שהם חייבים להפריח את השממה .הם הקימו צינור מים שנמתח ממעיין עין גדי.בעבורם היה זה כבר לא היה"אות קלון" כיוון שהעץ, הדשא והפריחה סמלו את ניצחונם על המדבר.

דניאל, היה אחד מהם איש אדמה. היה משכים כל בוקר לשדות ומטעים זורע וקוצר ירקות ופירות. הוא היה לבוש בבגדי-חאקי מרופטים, חולצה פתוחה שהתאימה למבנה גופו השרירי. הוא נהג לעשן סיגריות זולות בעטיפת-נייר כחלחלה. בכיס חולצתו החזיק משקפיים שני עפרונות ומסרק צהוב. מראהו היה מרשים ,פניו חרושות קמטים,בהירות ובלורית מסודרת. דניאל אהב אותה בכל הווייתו המגושמת והנרגשת והיא וויתרה על עברה בשבילו ונשארה לחיות בקיבוץ.

הנה אנחנו נמצאים בתחתית העולם, שלוש מאות ותשעים וחמישה מטרים מתחת לפניי הים.

כל חטאינו קלים מאיתנו גם אנשים שהכרנו ואהבנו צפים על גובה פניי הים. קל להבין לליבה של אשת-לוט ,מדוע דווקא כאן ? היא נהגה לשחק באצבעותיה הקטנות כשדיברה "אתה ברחת. שנינו ברחנו זה מזה ואולי לא רדפנו די".כאשר היה עצוב החל כל אחד מאיתנו לברוח כדי לנסות את רעהו, לחוש לרדוף. היא לא ידעה למה, אך בכל פעם שעשו אהבה, קרה ההפך ממה שקיוו. דניאל נמשך אליה בדאגה ובבהלה.

"אני לא יודעת,דניאל!"  תוך שהוא מלטף את מצחה מושך ליטוף על שיערה, לא מצליח להסתיר את חרדתו אליה.

"את אינך אשמה, אהובה "

"אתה דואג לי מפני שאתה מפחד ממני. יש אנשים בעולם המבקשים לעצמם כוח ושלטון ויש כאלה שרוצחים כדי להתגבר על הפחד" .אני יודעת, שאינך כזה. מדוע אינני מצליחה להסביר את עצמי כאן בשממה..המילים בורחות ממני.

כוח ושלטון אמר, הוא כוחך לעולל לאחרים את הדבר שפחדת יותר שיקרה לך ,לאבד את האהבה.

חיי אהבה שלהם הביאו את שניהם למבוכה.הם גרו יחד והשתדלו להסתיר את אהבתם מפני זרים וקרובים . דניאל היה כל בוקר סוחט בשבילה  מיץ-תפוזים .בגלל המחסור בחלב.

אשת-לוט הצעירה למדה רפואה. היא עבדה במרפאת הקיבוץ. הבחורים מהקיבוץ נהגו לבוא הרבה למרפאה על מנת ליהנות מיופייה ותמיד מצאו תירוץ לקבל טיפול או תרופה.

באחד הערבים נהגו השניים לטייל בקיבוץ לשכב על ערמות קש ליד הרפת ,להסתכל לשמיים ולספור כוכבים. לפעמים היו מתעלסים בתשוקה במחסן התבואה. דניאל אהב לפנק את אבריה המפרכסים , כשהיה נושך את  שדיה בשובבות בכמיהה מתחת לחולצתה, מעסה בשפתיו החזקות את פטמותיה בחושניות , הפיק ממנה קולות המיה של כאב והנאה.

אשת-לוט הצעירה נצמדת בגופה, מפסקת את רגליה מתוך שמלתה ,מהדקת אותו צמוד לגופה. אצבעותיה ננעצות  בגבו, משחקת בבשרו ומחדירה לגופה .הוא מלטף את ביטנה בעודה מבקשת למעכו אל בשרה, רגליה העירומות התעטפו סביב גופו , היא אהבה להרגיש את כובד גופו עליה פועל בפראות עד גניחותיה. נדמה היה לה שהיא מרחפת בחלל מלאה ומסופקת שמצאה את אהבתה .

עוד אז ,באחד מדורי העיתון התפרסם מודעה על דרישת עבודה בשכר הולם לקיבוץ עין-גדי. מייד הבינה שזו הזדמנות חדשה להגשים את משאלת ליבה,להיות רופאה מדופלמת במקום של שממה. כשהגיע לקיבוץ אחרי ארבעים קילומטר בקו-אווירי עם תיק גדול, משקפי שמש ומחברת בידה. הציגה את עצמה ונרשמה במזכירות הקיבוץ כעובדת זמנית וקיבלה את המשרה שרצתה. היא פגשה את דניאל בחדר אוכל של הקיבוץ מייד התאהבה .מראהו המחוספס הנשגב לגובה ,במכנסי חאקי בלויים גרמו לה להתרגשות רבה. כשישבה לאכול ליד שולחנו הוא הביט בה בחיוך מוסתר ומסמיק.

דניאל, תמיד דאג לחייך באופן עדין ונשי מעט אולי, מתוך התגוננות ומפניי שעורו הבהיר והגומות על לחייו היו מזכירות מלאך. באחד המקרים הוא ניגש אליה הציג את עצמו ושאל:

"הנסיעה לים המלח עברה עלייך בנעימים?"

היא מייד חייכה והסבירה, מאין באה ודאגה להתגאות בהחלטתה שבחרה להגיע למדבר יהודה.

"נעים לי מאוד, אני דניאל."

אני, איילה. רופאה "

.."ואתה ביקרת בירושלים?" .לא.

דניאל, הכיר את הארץ כמתוך חלום ומעולם לא במישור הריאלי.

לעולם לא אשכח את "הדייט" הראשון שלנו ,התאהבתי בלילה אביבי בערב הראשון  הוא הזמין אותי לחוף, ישבנו מחוץ לצריף ישן כשדניאל נהג לעשן כדרכו. דברנו כל הלילה כשברקע הייתה בהרת-אור זעירה מעלינו על קו-הרקיע של חומת ההרים. לא ידעתי מה הדבר חשבתי שפרצה שריפה ענקית במרום ההרים. דניאל צחק, ויעץ לי להסתכל אל התמורות במראה הים.לא עברה שעה וירח מלא פרץ מולנו כמגן-נחושת עגול ולבן, מעל רכס ההרים. חשכת הלילה האיצה בו לתת לי נשיקה. הלוואי שהיה אפשר לעצור את הזמן. הרגשתי דגדוג מוזר בזכות הזיפים שהיו על פניו. עקצים המקשים לפרוץ החוצה. אבל זה לא הפריע לי .כל כך חשקתי בו.

הוא נהג להביט בה מקרוב ואינו מבין מאיפה נחתה בעולמו.

לבה הלם בה. היא נגעה בשפתיו שוב.

"נלך?" ביקש

"טוב נלך" אמרה.

מסע אהבה ארך שנה, שבה היה גאות ושפל . היא נכנעה לפעמים לעלבונות מצידו ופיתתה אותו להפריז בהתנהגותו.אך הם לא חדלו לאהוב אחד את השנייה.לפעמים היה ניתן לראות בעיניה את הסיבה לכל ייסוריה היא, הייתה חנוקה בתוך עולמה המסוכסך. הוא מצידו הוכיח כל הזמן את השתדלותו כשלפעמים הייתה סוגרת עליו כחומה ומוציאה אותו מדעתו.

ככל שהיה רחוק ממנה בימים כך הייתה מחכה לו כל פעם בהנאה שיחזור. לפעמים היה מהרהר עם עצמו, כאתה אוהב אישה מוטב לך להרהר היטב אם היית רוצה להיוולד אצלה אם אינך מקנא במי שעתידים להיות ילדיה. למרות קשיחותה בגוף נאה הוא אהב אותה.

לפעמים נדמה שאנשים באם לשממה כאן, במדבר יהודה כדי לברוח. עין-גדי הוא מקום טוב להתחלה חדשה לפריחה למרות הקשיים. מי שחיפש התחלות חדשות אינו יכול למחול ולהשתחרר מהעבר. באחד הימים הייתה בהלה המונית, הזעיקו הנהלת הקיבוץ את עזרת החברים לנסוע בבהילות למערה הצפונית שהיה שייך למפעל- אשלג ,שם נהגו לחצוב בעומק כשנים-עשר מטרים מעל פתח המערה. נלכדו אנשים באחת מעבודות החציבה.

דניאל, פטריוט שורשי לא חשב פעמיים והצטרף לעזרה .זה לא בגלל שהייתה לו אמונה אלא בגלל זיכרונות כואבים שהיה לו, עוד-אז כששירת במלחמה .הוא נרתם מתוך רגש חובה לחבריו מהקיבוץ ומחויבותו לאדמה.זה היה מעשה אצילי ונשגב מבחינתו להקריב את עצמו מתחת לגובה פניי הים.

אשת-לוט הצעירה באותם רגעים ממש, לא ידעה שזה יהיה הרגע האחרון שתראה את אהובה.

צוות החילוץ הגיעו לביתם הישן ,היא כבר ידעה שלא תראה יותר את אהובה .שתיקתם הייתה רועמת ומבטם הסגיר את הכל.היא הסתכלה אליהם מבוהלת .באותו הרגע התפרץ אצלה הפחד שממנו ברחה .גופה השדוף נשרך על האדמה נחנקת מצער ובוכה.דניאל היה חלק מנשמתה האבודה. כשהביטה לעברם הם הושיטו לה דף קטן. זה היה הרגע האחרון שבו דניאל ידע שהוא צריך להיפרד ממנה. וכתב לה כשהיה בדרך למבצע החילוץ.

"אהובתי היקרה,

אני בדרך למערה, האנשים שאיתי יודעים שאולי אין  דרך חזרה. אני כותב לך קרן-אור שלי בלעדייך אני אבוד. סלחי לי אהובה שאני מענה אותך. סלחי לי.

אני פוחד ממצב של חופש כי אם אשוב, אשוב להיות חיית טרף עצוב ואילם. כך הם החיים יקירה.

תודה לך  אשת לוט יפה וענוגה, כל חיי חיפשתי עדים לאהבה שלי אלייך. את הפרחת את נוף מדברי והוספת טעם מתוק לחיי. עכשיו את יודעת שאהבתנו לעולם לא תטבעה בים המוות כי תמיד ידעת

להציף אותה על המים..אני נפרד ממך אהובה."    

* תיהנו מהחיים כל עוד שאפשר ,מי יודע איפה נהיה מחר.