בהתחלה, הים לא רצה להפרד מהשמים, "אחד אנו", טען בפני ריבון העולמים. "נושק אני לפניה כל בוקר, לוחש לה אהובתי, כיצד זה תחשוב להפריד בינינו, בלי זוגיות זו אנחנו אבודים".

בהתחלה, השמים שלבשו דמות אשה, אחזו בגלימת הים הגדול, "הו, ריבון העולמים, לדבריך עלינו לסור, אך מדוע גזירה זו גזרת? בלי הים הצמוד, היפה, אין יודעת אני , אנה אפנה".

ונתן הריבון, היודע הכל, השולט ברוך ובצדק, את רשות הדיבור לזוג אוהבים זה, שימשיכו לטעון ובמרץ.

וכששככו הרוחות, וקולם החריש, פתח את פיו ואת נימוקיו הדגיש.

"לא מפאת רצוני לגזור עליכם ניתוק, לא מפאת מחשבתי להפסיק את זו הזוגיות. אלא, נהפוך הוא, בשביל להשריש ולחזק, להעמיק ולקומם, כל פעם מחדש את האור הניצת בעיניכם. אתה, הים, תראה כל יום כמה קרוב אתה וכמה רחוק, כמה הכל יכול להיות שלך וכמה הכל נמצא רק במרחק נגיעה. ואת, שמיים, שתכולות הן שתי עיניך, ראי את אהובך שוכן פה מתחתיך.

 ואין נדוש ומשעמם, ואין - אין!

יש רק יש שמתרגש כל פעם מחדש, תבנו הקן ומהמרחק זכרו כי אל חשש