אוממה שלי גרה בקצה העיר, בסופה של שורת בתים חד קומתיים קטנים עטורי שפריץ ושיחי גרניום.

חריקת השער שנפתח למתחם הייתה שריקת הפתיחה לתחילתו של אחה"צ שכולו קרקס נודד שבא לעיר במיוחד בשבילי. בעיני הילדה שלי שלא ראו עליבות מימם, דרי המקום היו סך כל הקסם של ימים שעברו.

בבית הראשון גר דומנו מרטון ואשתו השקופה שמעולם לא ידענו את שמה.  דומנו מרטון היה מסתובב תדיר בחלוק משי צבעוני, שיניו ואצבעותיו עטורות זהב וחיוכו עולה מצד ימין בלבד. כל ערב אצל דומנו מרטון היו מתקיימים משחקי קלפים אפופי סיגריות ז'יטאן.

אני, כדילרית מתלמדת הייתי מחויבת להרכיב את חפיסות הקלפים מתוך הררי קלפים מפוזרים במגירת הארון הגדולה בחדר השינה של המרטונים. אלפי קלפים מכל הסוגים, צבעוניים, מקומטים, חדשים, עם תמונות של נופים ותמונות של נשים שלא היו נסיכות או מלכות. הייתי אוספת 104 קלפים שהריחו כמו או דה קולון חמוץ ומניחה על השושנה גדולה במרכז השעוונית הישנה. כוסות שנאפס, מאפרות מלאות, עוגיות חמאה ואגוזים.

דומנו מרטין תמיד יצא מורווח וגניחות העונג שלו מילאו את השביל. הייתי דוהרת ביניהן על האופניים הקטנים ומכניעה את כולן. דומנו מרטין היה מרמה ורק אני ידעתי. הכרתי את הקלפים טוב כמוהו. אולי כולם ידעו ושתקו. השמחה שלו הייתה גדולה, השנאפס מצוין ולמי איכפת מכמה גרושים בערב נעים.

גברת פרקש הייתה יושבת בסלון ותופרת מכפלות לשמלות לקוחותיה ומלהגת עם אדלוצה שהיתה מקשיבה לה בחצי אוזן.  שתי עיניה והאוזן וחצי הנותרות היו כולם עבור ז'אן. לאדלוצה וז'אן לא היו ילדים. הם לא היו צריכים ילדים. הם רק היו צריכים אחד את השנייה. בכל פעם שחציתי את קו מבטה וז'אן היה נעלם מעיניה, היה נשרף עורי. עם כל יד טובה שקיבל, ז'אן היה מרים כוס שנאפש לכבודה ואפו הוורדרד המה לקראתה.  בלכתם הביתה, אנגז'ה, הייתי רוכבת לפניהם ומפנה לאהבה שלהם מקום.

אחרי המשחק, בבית של אוממה, הייתי מקבלת את שכרי. שתי ביצים רכות בקערונת קריסטל עם חתיכות חלה. אוממה הייתה משאירה על מצחי נשיקת פודרה עדינה, והקרקס היה מתהפך לשנת הלילה.