בשבוע שעבר פורסמה כתבה על תופעת הנפוטיזם (העסקת/קידום קרובים ומקושרים),

בה הובאו דוגמאות על אחוזי המועסקים בחברות מרכזיות שונות בארצינו.

המספרים נעו מ- 20% ומטה, כשאחוזי קרובים מקרב עובדים חדשים עובדים שגויסו

נעים גם באיזור 15% ומטה.

אין מה להגיד, נראה בעייתי.

רק אם נחשוב טיפה, הרי ארצינו היא קטנטונת (כדברי השיר) ורבים מהעובדים

במפעלים/תעשיות שונות הם מאותו איזור מגורים, לכן הסבירות לכך שיהיה אחוז

משמעותי של קרובי משפחה הוא די גבוה.

מילא אם היינו בשטח וכמות אוכלוסיה בסדר גובל של מדינה אירופאית גדולה (שלא

לדבר על ארה"ב), אז המספרים היו מדאיגים, אבל בארצינו - היה מפליא אילו האחוזים

הנ"ל היו שואפים לאפס.

ברצוני הפנות את תשומת הלב לסוג אחר של נפוטיזם.

במאמר הקודם דיברתי על חוסר המקצועיות בגופים הממשלתיים ועל ניהול כושל ולא

מבוקר.

בשלב כלשהו ההנהלה (בדרגיה השונים) מפסיקה לשאוף למצוינות והישגיות ומעדיפה

להשאר בסטאטוס קוו הנוח והשקט. למה להתאמץ אם ממילא אותה משכורת תכנס

בראשון לחודש?

וכאן מופיעה מולם בעיה - העובדים הצעירים והנמרצים, שעדיין לא נטמעו בסגנון

העבודה בסביבה בה הם עובדים. הטובים שבהם שואפים להזיז דברים, לקדם נושאים,

בין עם מאידאלים ובין אם מאמביציה גרידא, רוצים קידום והכרה ביכולות שלהם

ובעשייתם.

המנהלים הותיקים שרואים התפתחויות המדאיגות אלו, מתחילים לדאוג לכסאם ולאיך

הם יראו ליד הכישרונות הצעירים.

לכן הם מחליטים "להוריד מהעץ" את הצעירים התוססים, ובמידה ולא מצליחים

לרסנם - פועלים בכל דרך ע"מ לדכא את החדשנות, השאפתנות והמוטיבציה ובכך

גורמים ל"ברירה הטבעית":

הטובים יעזבו לתעשיות בהם תהיה הכרה בכישוריהם ויכולת להתקדם בסולם הדרגות

(כמו היי-טק), והבינוניים ומטה ישארו, מאחר ולא היו להם שאיפות מלכתחילה.

וכך כל דור  מנהלים מגדל את הבינוניות בדור הבא והמצב משמר את עצמו.

והרי לכם נפוטיזם מסוג אחר לגמרי. לא קשרי משפחה או ידידות, כי אם גידול

האנשים שנוח לעבוד לידם - אנשים שלא יאיימו על כסאם ומעמדם של בכיריהם.

וברור לכולנו שמצב זה חמור כמה מונים מהמתואר בכתבה שהזכרתי בתחילת דברי

וגורם בגופים הנ"ל למקובעות בכל תחום הנובעת מחוסר יצירתיות (מאחר ואין

כשרון ואין מוטיבציה) ולשירות גרוע ואיטי בתחום עליו אחראיים.