הרשומה הבאה נכתבה במקור עבור תחרות באתר הבלוגים של תפוז, אבל ברצוני להעלותה גם לכאן. גם משום שהיא מתייחסת במהותה אל הקוראים והכותבים בבלוגים, ולמעשה אין הבדל מהותי בין אלו שבתפוז לאלו שכאן וגם משום שהיא נוגעת בבלוג מסוים ומאוד ייחודי לטעמי, שאפסיים הסיכויים שתיתקלו בו, מכיוון שכאמור הוא אינו נמצא כאן אלא בבלוגיה של תפוז...
את הרשומה כתבתי במסגרת תחרות שקיים אתר תפוז לכבוד שבוע הספר, ובו נתבקשו הבלוגרים לכתוב על בלוג אחר ששבה את ליבם.
למרות שההשתתפות נמשכה יותר משבועיים, הספקתי לסיים ולשלוח את הכתוב כשעה לפני סגירת התחרות...
 
 
 

אני פותחת בחיי היום,

למה יש לנו עיניים?".

"כדי לראות", אמרתי.

בתוך בית חולים סגור ומסוגר, בו לעולם לא תבקרו, בין אנשים כואבים והוזים, בהם לעולם לא תפגשו, בעיר אפורה ומפויחת, לא רחוק מן הים, נמצאת נערה אחת,כמעט ילדה, וכמו הנסיך הקטן, כמו המתופף הקטן, כמו אליס בארץ הפלאות,מביטה על הכל במבטה הייחודי.בית החולים הופך בכתיבתה לעולם של קסם ושוכניו הופכים לבני ובנות יקום, כפי שהיא מכנה אותם כל כך יפה.היא כותבת למעשה על הדברים הפשוטים המעסיקים את כל בני ובנות גילה- אהבות נכזבות, הרצון לקשרי חברות והערכה, אאוטסיידריות ומקובלות, קשר מיוחד עם מורה מסוימת, המבינה אותה יותר מכולם, הופעות מוזיקה והערצה לזמרים.אבל כל זה נהפך בכתיבתה לדבר מה אחר לגמרי, ממקום אחר וזמן אחר.כל זה הופך לסיפורים צבעוניים, על ברבורים ופרפרים המתוארים בתמימות ילדית גדולה, ועם זאת תמימות מפוקחת ורבת חוכמה, שכאילו ונכתבה על ידי אישה באה בשנים. 

ראיתי תינוקת נרחצת בתוך גיגית, בחורה יפה חובקת אותה ברוך. ראיתי גם תקווה, סובבת אותן, נותנת תקווה, תקווה תינוקית, נבובה, אך תקווה היא תקווה.

 הקריאה בעולמה יוצרת בנו געגועים אל החורף, אל זכרונות הילדות, אל אהבות נשכחות, אל ערים אפורות השוכנות ליד ים.ומעל הכל-  געגועים אל עצמנו. אל מי שהיינו פעם והספקנו לשכוח.געגועים אל אותה הווייה מופלאה המצויה בתוכנו ורק באמצעות מילים מסוימות, מילים נדירות, אנו מסוגלים לגעת בה.
 

בסוף, זמרנו יצא. הוא בהה בנו בתוך קרניות הים הנוקבות, הקרירות, אך האוהבות ביותר. בנות חיבקו אותו, יוצרות תמונות בחברתו, והוא מצמץ והבהב ונצץ. זה היה המחזה היפה ביותר בחיי, או בין היפים. הייתי במרחק חיבוק. יריתי בו חיבה. חזיתי איך בביקורו האחרון תפסו ידינו זו בזו, נסגרו ונפרמו בתוך היצירה. ראיתי את החיוך הנאיבי בפיו, את המתיקות, את היופי הנצחי. הבנות ההן היו נבובות, נמסות, והוא היה יקום נרחב. אני הסתפקתי רק בחתימה ההיא, מאחר והוא ברח פנימה, רחוק ויפה ונקי. יצאנו מן היקום הנרחב וממנו ומן הקסם, מאחורינו נותרו זוג היצירות והבנות והתמימות החסרה במרחב הפתוח. זה היה הסוף.

ולסיום- הנה תגובתה של נקייה מבפנים לאחר שקראה את שנכתב עליה:
 
"
 אין לי מילים.
כל יום בדקתי את הרשומות בתחרות, לראות אם מישהו כתב עליי, והנה, ביום האחרון, משאלתי התגשמה.
כתבת עליי כל-כך יפה.
איזה יופי.
תודה!
אני מתרגשת :-)
הרשומה הזאת על כל תיאוריה ותבונתה גרמה לי להעריך את מה שיש לי, לחשוב שאולי, בכל זאת, כל זה שווה משהו אם לכמה אנשים אכפת.
"הקריאה בעולמה יוצרת בנו געגועים אל החורף, אל זכרונות הילדות, אל אהבות נשכחות, אל ערים אפורות השוכנות ליד ים.
ומעל הכל- געגועים אל עצמנו. אל מי שהיינו פעם והספקנו לשכוח.
געגועים אל אותה הווייה מופלאה המצויה בתוכנו ורק באמצעות מילים מסוימות, מילים נדירות, אנו מסוגלים לגעת בה".
איזה יופי.
פשוט תודה!
נקייה מבפנים"
 
 
לרוב איני נוהג להשתתף בתחרויות מעין אלו, אך במקרה זה חשתי חובה להשתתף, כיוון שהיה בי צורך עצום לפרסם במעט את הבלוג הנעלם שלה.
תגובה מלאת שימחה כמו שלה היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לקבל...