הרשומה הבאה נכתבה במקור עבור תחרות באתר הבלוגים של תפוז, אבל ברצוני להעלותה גם לכאן. גם משום שהיא מתייחסת במהותה אל הקוראים והכותבים בבלוגים, ולמעשה אין הבדל מהותי בין אלו שבתפוז לאלו שכאן וגם משום שהיא נוגעת בבלוג מסוים ומאוד ייחודי לטעמי, שאפסיים הסיכויים שתיתקלו בו, מכיוון שכאמור הוא אינו נמצא כאן אלא בבלוגיה של תפוז... אני פותחת בחיי היום, וגם אם יהיה מר, וגם אם יהיה נורא, תרחף איתי נגינת הבוקר הסתווי הזה, והתמימות תבוא בחזרה
למה יש לנו עיניים?". "כדי לראות", אמרתי. "לא", היא תיקנה אותי. "כדי לבכות". זה היה ניקיונה. הרחובות פתוחים, חיוורים. הסוף נבהה בפתח. בקרוב יחזור ניחוח החורף וייבנה בי. הרבה מן המסופר בעולם זה מתרחש בתוך כתליו של בית חולים לפגועי נפש. שום דבר אינו דמיוני אלא מציאותי לגמרי ומסופר על ידה מעדות ראשונה ועוצרת נשימה, ובכל זאת כתיבתה משווה לקורא נופך של אגדה קסומה,המתרחשת רק אחת לאלפי שנים. אגדה היכולה להתרחש רק במקום כמו זה, שבין קירותיו נספגים כל סבלות אדם ושגיונותיו.
בתוך בית חולים סגור ומסוגר, בו לעולם לא תבקרו, בין אנשים כואבים והוזים, בהם לעולם לא תפגשו, בעיר אפורה ומפויחת, לא רחוק מן הים, נמצאת נערה אחת,כמעט ילדה, וכמו הנסיך הקטן, כמו המתופף הקטן, כמו אליס בארץ הפלאות,מביטה על הכל במבטה הייחודי.בית החולים הופך בכתיבתה לעולם של קסם ושוכניו הופכים לבני ובנות יקום, כפי שהיא מכנה אותם כל כך יפה.היא כותבת למעשה על הדברים הפשוטים המעסיקים את כל בני ובנות גילה- אהבות נכזבות, הרצון לקשרי חברות והערכה, אאוטסיידריות ומקובלות, קשר מיוחד עם מורה מסוימת, המבינה אותה יותר מכולם, הופעות מוזיקה והערצה לזמרים.אבל כל זה נהפך בכתיבתה לדבר מה אחר לגמרי, ממקום אחר וזמן אחר.כל זה הופך לסיפורים צבעוניים, על ברבורים ופרפרים המתוארים בתמימות ילדית גדולה, ועם זאת תמימות מפוקחת ורבת חוכמה, שכאילו ונכתבה על ידי אישה באה בשנים.
ראיתי תינוקת נרחצת בתוך גיגית, בחורה יפה חובקת אותה ברוך. ראיתי גם תקווה, סובבת אותן, נותנת תקווה, תקווה תינוקית, נבובה, אך תקווה היא תקווה.
הקריאה בעולמה יוצרת בנו געגועים אל החורף, אל זכרונות הילדות, אל אהבות נשכחות, אל ערים אפורות השוכנות ליד ים.ומעל הכל- געגועים אל עצמנו. אל מי שהיינו פעם והספקנו לשכוח.געגועים אל אותה הווייה מופלאה המצויה בתוכנו ורק באמצעות מילים מסוימות, מילים נדירות, אנו מסוגלים לגעת בה. בסוף, זמרנו יצא. הוא בהה בנו בתוך קרניות הים הנוקבות, הקרירות, אך האוהבות ביותר. בנות חיבקו אותו, יוצרות תמונות בחברתו, והוא מצמץ והבהב ונצץ. זה היה המחזה היפה ביותר בחיי, או בין היפים. הייתי במרחק חיבוק. יריתי בו חיבה. חזיתי איך בביקורו האחרון תפסו ידינו זו בזו, נסגרו ונפרמו בתוך היצירה. ראיתי את החיוך הנאיבי בפיו, את המתיקות, את היופי הנצחי. הבנות ההן היו נבובות, נמסות, והוא היה יקום נרחב. אני הסתפקתי רק בחתימה ההיא, מאחר והוא ברח פנימה, רחוק ויפה ונקי. יצאנו מן היקום הנרחב וממנו ומן הקסם, מאחורינו נותרו זוג היצירות והבנות והתמימות החסרה במרחב הפתוח. זה היה הסוף. וזה היה יפה ותמים ונוגה, אך בסוף זה נגמר. בסוף, יצאתי בתבונת החמצה. רציתי יותר מחתימה. רציתי חיבוק. רציתי את הבחור היפה מביה"ח, חברי. הבנתי איך בחוץ, בבואנו, התבוננתי בבני היקום המיופים ההם ובהיתי בבני התמותה הרפים מביה"ח. וחייתי בביה"ח. והבנתי איך אם הוא יהיה פה, הוא ינוח ויתבוננו בו בצורה מוזרה, תוהים איך הוא נם במקום מן הסוג הזה. הרי אין זה ביתו ואין זה זמן היקיצה. היו ניתקים ממנו, יוצרים חיץ בינו ובין החברה. והבנתי איך חברתו יקרה יותר מחברת הבחורות היפות ובני זוגן התמירים. איך הוא נקי יותר מבפנים. איך הוא זוהר. והיום אני מבינה - בביה"ח, בקניון התמים, בין סורבה ובני יקום זמניים נהניתי יותר. הרי בני יקום תמימים אינם חייבים מוסיקה. צחוקם נתון בפיותיהם, והוא הנגינה הקסומה ביותר.
ולסיום- הנה תגובתה של נקייה מבפנים לאחר שקראה את שנכתב עליה: |