העיתון של אתמול שכב בשקט על השטיחון ליד הדלת והמתין שאאסוף אותו אליי.

אבל היום כבר היום, אפילו טרם הפציעה השמש, והעיתון של אתמול כבר לא עורר בי עניין רב.

זה רק הסנטימנט ורגשי האשם שגרמו לי להתלבט אם להשליך אותו או אולי לעיין בו קצת מתוך נימוס, בכותרות שמספרות את מה שאני כבר יודעת.

הרי הוא שכב שם, על מפתן הדלת, בשקט חיכה לי, מבלי להלין, מבלי לדרוש את זכותו לליטוף האצבעות שלי על שורות המילים הקצרות שלו.

אתמול, אני מנסה להסביר לו בקול רך, שכבתי עם אחר. לא ישנתי בבית. לא הייתי צריכה אותך. אבל הוא שתק עליי, כי הוא ידע שעם שתיקות אני באמת לא יודעת להתמודד.

אני מנסה להסביר לו שהוא היה רופא נשים והיה לו מגאזין, עם דפים שלא מלכלכים את הידיים בפוליטיקה, ומדברים אליי עם עוד נושאים כמו אופנה וקוסמטיקה. וגם שם יש תשחץ, על מפורסמים ואפילו עם תמונות צבעוניות.

העיתון שלי, שכב מגולגל בעצמו, מחזיק את עצמו בגומיה דקה, מאיים להתפקע.

אל תיעלב, אני מנסה לפייס אותו ומעלעלת קצת בכותרת. היו לו כתבות על הורות ועל פשע, על אישים חשובים ופרסומות למבצעים של ספרים. ואולי אלה היו פרסומות לאישים חשובים וכתבות על מבצעים של ספרים?

אני יודעת שהמגאזין הזה מלא בתמונות ואין שם הרבה תוכן, אני מודה בפניו בלאט. אבל לפעמים מתחשק לי קצת כיף, מבלי לחשוב כל כך הרבה. והמגאזין הזה, יש לו עורכים ואין שם טעויות הגהה. אני לוחשת לו בעוד העיניים שלי מזדגגות בחולמנות, והוא בתמורה השחיר לי את המרפק שהשענתי על משחק השחור-ופתור.

רופא השיניים שלי יצא מהמקלחת וטיפות של נקיון זחלו מהצוואר הארוך שלו, אל שרירי החזה, ומשם אל הכרס הזאת שיש לבעל מושלם אבל אין למאהב, אפילו בינוני. אני מכירה את כל שגיאות ההגהה שלו בעל פה, אפילו למדתי לאהוב חלק מהן.

אהובה, התגעגעתי, הוא הפטיר, כמו שממלמלים לאישה שהיא עובדה-קיימת ולא לפילגש, אפילו בלה.

גם אני, אמרתי ובאמת התכוונתי, כי בדיוק הסתכלתי על השחור-ופתור שקצת נמרח לי מתחת למרפק.

איך היה אצל אחותך? הוא שאל כשהוא עם גבו אליי, בדרכו אל חדר הארונות, להתלבש לעוד יום עבודה שגרתי.

מצויין. שיקרתי בלי חן.

קראתי מגאזין נחמד.