ציפור השחר פרק ב'

במקורה היא מקרקרת,

קירקורון שהוא מזכרת.

שיר ישן אשר למדה,

מחברותיה בביצה.

ציפור השחר קשובה, למדנית וחביבה,

מחבריה הרבים היא למדה הרבה דברים.

קירקורים וגם שירים,

ריקודים ופירפורים,

מחשבות וגם סודות,

גם עצות מעשיות.

הנה כבר היא מתקרבת,

ונוקשת על הדלת,

בביתו של החרגול שתמיד היה גדול.

עומדת שקטה ומחכה, שיצא מהמיטה.

כי ידוע הוא לכל שישן הוא החרגול,

בשעה שאחרים כבר יצאו לסידורים.

זמן ארוך עובר עובר,

כבר חשבה היא למהר,

להוציא מילקוטה דף נייר וגם נוצה.

לכתוב בכתב גדול,

הייתי פה! וזה הכל.

עוד בטרם ממהרת,

שוב ושוב נזכרת,

בלימוד אחד גדול שלמדה מהחרגול.

היא למדה להתאפק לחכות בלי לפחד.

לא לרטון ולא לרגוז,

ואת כעסה לגנוז.

כך תמצא היא את עצמה,

שלווה טובה ונעימה.

רגועה ונינוחה בידה אותה נוצה,

דף נייר לבן וצח שמתיקה נשלף.

מכתם קטן וערמומי,  שמתחיל ב: ידידי.

כך כותבת היא בשקט ואת מוחה היא מאמצת.

"מחכה אני לך שתקום מהמיטה,

לא נעים לי לחכות, ואובדת אני עצות.

אין לי סבלנות רבה, אך מתגעגעת אני לך.

האם תלמד בזמן קרוב גם על אחרים לחשוב?

עצלותך במהירות תהפוך להיות גסות.

בליבי יש החלטה, אחכה אני לך,

אשב לי כאן אחשוב אחשוב ואולי אולי אכתוב."

סף דלתו של החרגול היא מקום גדול גדול.

מרווח וגם נעים מקום טוב לכותבים.