כמעט עשרים שנים עברו מאז נחתתי לראשונה בשדה התעופה של בנגקוק, מתקשה להתרגל לגל הלחות הלוהט שהיכה בי בפתח המטוס ולא הרפה גם בלילה. עשרים שנים מאז התחלתי ללמוד להבחין בין סינים ליפאנים, בין בודהיזם להינדואיזם, בין אטריות פאטאי לאטריות אודון. עשרים שנים בהן התעמקתי ביסודות הדת העממית הסינית, נדבקתי בהתלהבות הנס הכלכלי העובר על אסיה וליוויתי מקרוב את המאבקים המדיניים על עתידה של הונג-קונג. עשרים שנים בהן הפכתי ממטייל תרמיל ישראלי, המנוע מלהיכנס לרוב מדינות אסיה, בשל העדר יחסים מדיניים בינן לבין ישראל, עד לשובי כאיש עסקים וכתושב לאותן מדינות ממש. עשרים שנים בהן הפכתי ממשקיף מן הצד לחלק מתבנית הנוף האנושי הבינלאומי המתגוררת באסיה, המאפיינת כל-כך את אסיה כיום. אם הביקור הראשון שלי באסיה היה של מטייל סקרן ותמים, כאשר כל מראה עורר בי התרגשות וכל התרחשות היתה לי ראשונית וייחודית הרי, שבביקורים החוזרים קהתה רגישותי ואבדה תמימותי. בנסיעותיי הרבות חשתי לעיתים קרובות געגוע לאותה התלהבות ראשונית משכרת והתקנאתי בצעירים שפגשתי, שטיילו לראשונה והתבוננו סביב כמו בתוך תיאטרון חושים מרתק. חוש אחד, ששמר אצלי על חיוניותו גם אחרי כל אותם ביקורים, הוא חוש הריח. אם בבנגקוק, טוקיו או טייפה, לכל מקום יש את הריח שלו, אותו אני נהנה לשאוף אל ריאותיי, מפנים את חזרתי למקום מוכר. במרכז בנגקוק זהו ריח משכר של קטורת, הנישא באוויר ונמהל בריח רקבובית של פירות טרופיים, שמיצם ניגר אל המדרכה. דוכני המזון בסמטאות חיי הלילה של טוקיו מפיצים גלי אדים מהבילים בריח איטריות מבושלות או ניחוחות של טיגון טמפורה וכיסוני גיוזה זהובים. בשווקי הלילה של טייפה נמהל ריח הקטורת בריחות טיגון הטופו והטפניאקי ובעשן אגזוזי הקטנועים. עם השנים, מביקור לביקור ומארץ לארץ, חשתי שאני מפתח ייתר הבנה ושיקול דעת בתהליכים המתרחשים באסיה. נדמה היה לי, שהנה, בתוך המגוון החברתי הסואן אני יכול להבחין בדקויות של תרבות ובהבדלי גישה. חשתי, שביכולתי להעריך אדם על-פי כישוריו ולא על-פי מלבושיו או דתו; שאני מעורה בחיי היומיום ויכול לקבוע עמדה שקולה על מצב מדיני או התרחשות חברתית; ובעיצומו של תהליך ההתערות בתרבות ובחברה המקומית נדבקתי ב"קדחת הצהובה", אותה "מחלה" המאפיינת גברים מערביים רבים המבקרים באסיה ומתגוררים בה פרקי זמן ארוכים - המשיכה לבנות 'הגזע הצהוב'. היו אלה שנות הכרותי הראשונות באסיה, בהן שלחתי ידי בכל דבר. קצב חיי הדינמי והקפיצות הגיאוגרפיות התכופות מנעו ממני לפתח קשרי זוגיות ארוכים ועיצבו את חיי הרומנטיים למסכת של סערות קצרות בינות להפוגות ארוכות. הייתי אז באמצע שנות העשרים ובאותו זמן לא ציפיתי להחזיק מעמד עם אישה כלשהי יותר מאשר תום תקופת הויזה שלי לאותה ארץ או מעבר למועד החזרה הנקוב בכרטיס הטיסה שלי. באורח חיים שכזה, ללא כל תחושת מחויבות, נקלעתי לסיטואציות מביכות עם נשים ישראליות ואסיאתיות, כשאני מפתח רומנים מזדמנים חסרי תקווה ומסתכן בפרשיות אהבים ללא שיקול דעת. בוייטנאם, למשל, התאהבתי בפקידת בית המלון, שהיה לי לבית במשך השבועות הארוכים של תקופת המשא ומתן על חכירת חוף "צ'יינה ביץ'". הנערה היפהפייה, שהתפרנסה בדוחק משישה דולרים אמריקאיים לחודש, דהרה בבגדיה התכולים בסמטאות העיירה הציורית הוי-אן על אופניים שחורים וכבדים, מה שלא מנע ממני ליפול בקסמיה ולהתעקש להמשיך בחיזורים חסרי תכלית. בעיר צ'נגדו, בירת פרובינציית סצ'ואן שבסין, התאהבתי באישה צעירה שפגשתי בבית תה קטן על שפת הנהר. המקום היה סמוך למספר בתי מלון ואכסניות והיה שוקק מטיילים מערביים. בו-ז'או נהגה לשבת במקום, להתיידד עם התיירים ולהציע להם את שירותי ההדרכה שלה באנגלית. כך שכרתי את שירותיה כמתורגמנית, לפגישות עסקים שקיימתי בסדנאות המשי של צ'נגדו, אולמות גדולים בבתי החרושת הממשלתיים, בהם ישבו עשרות נשים ושקדו על רקמות משי מורכבות. בו-ז'או למדה אז כימיה לתואר שני באוניברסיטת צ'נגדו, והאנגלית הבסיסית שבפיה שירתה אותי היטב כדי לרכוש רקמות משי ולייצא אותן לאנגליה, שם היה לי חבר-שותף ישראלי, שמכר אותן במחירי עתק לשתי גברות בריטיות, שניהלו רשת קטנה של חנויות לחפצי אמנות בלונדון. בנסיעותינו הארוכות אל בתי החרושת ובארוחות הצהריים המשותפות, התמכרתי לסינית היפה הזו ורומן נסתר החל מתפתח בינינו. באותם ימים, סוף שנות השמונים, אסרו השלטונות על נשים סיניות להתרועע עם גברים מערביים, לא כל שכן להתלוות אליהם לחדר המלון שלהם, מעשה שתוצאתו היתה כרוכה לרוב בחקירות מתישות לבני הזוג בתחנת המשטרה המקומית. מבלי שיכולנו לפתח את הרומן הבוסרי נאלצנו להסתפק בחיכוך הדדי בנסיעות הארוכות, בגילויי אהבה קצרים בפינות אפלות במסעדות מקומיות, בליטופים סמויים ובמבטים עורגים, עד שהיה עלי לשוב לישראל. במשך כל הטיסה, וימים ארוכים אחריה, לא יכולתי להפסיק מלחשוב על בו-ז'או עד שהחלטתי לאזור אומץ ולהתמסר לתחושותיי. כתבתי לה כי אני אוהב אותה, וכי נדמה לי שגם היא אוהבת אותי, "ומאחר ואין ביכולתנו לבחון אהבה זו בסין" כתבתי, "אני מציע שאשלח לך כרטיס טיסה ומכתב הזמנה לבוא לבקר בישראל, כאן נוכל לבלות יחדיו ככל שנחפוץ". ידעתי כי אני מסתכן בהצהרת אהבים זו, שכן בסוף שנות השמונים הפיתוי לצאת מסין היה עצום לכל סיני, גם במחיר נישואי נוחות. בודדים הורשו אז להחזיק בדרכון ולצאת לחו"ל ולמתי מעט היתה היכולת הכלכלית לממן זאת. בעצמי ניסיתי אז לסייע לגבר סיני, שניסה לחתן את אחותו הצעירה והמלומדת עם גבר אמריקאי קשיש בכדי "לחלצה" מסין, ולהבטיח לה בסיס כלכלי להמשך לימודיה. למרות זאת, בטחתי בכנותה של בו-ז'או והייתי בטוח שהיא תשיב לי בחיוב. אלא, שמכתבה, שהגיע אלי לאחר כחודש ימים היה מצמרר. בדיו שחורה, שנמרחה פה ושם בדמעות, כתבה לי בו-ז'או את קורות החלק האחר של חייה, עליו לא ידעתי. בהיותה סטודנטית לתואר ראשון התאהבה בו-ז'או באחד המתרגלים שלה באוניברסיטה, בחור צעיר ועני, שהממשלה מימנה את לימודי התואר השני שלו. היה זה החבר הראשון שלה ואהבתה הראשונה, והם נישאו זה לזו בזמן לימודיהם. עם סיום לימודיו של הבעל הטרי הגיע זמנו להחזיר לממשלה את התמורה עבור מימון לימודיו. הוא נשלח למשך שנתיים ללמד באוניברסיטה נידחת בפרובינציית שינג'יאנג הרחוקה, לא הרחק מצומת הגבולות של סין עם קזחסטן ומונגוליה, מרחק של מספר ימי נסיעה מצ'נגדו ומחיר כרטיס רכבת בשווי מספר חודשי עבודה. כך, חודשים ספורים לאחר נישואיה נותרה בו-ז'או בעיר צ'נגדו לבדה, ולא ראתה עוד את בעלה עד לפגישתה עמי, כשנה וחצי אחר-כך. בו-ז'או כתבה לי ארוכות על תחושת ההחמצה הגדולה שהיא נושאת עימה, על כי היא יודעת, שהזמנתי היתה יכולה לשנות את חייה, ועל הבכי הרב שמלווה אותה כבר לילות רבים מאז קיבלה את מכתבי. היא הודתה, שלצער על החמצת הקשר עמי נוסף צערה על כי נגזר עליה להישאר באותה אוניברסיטה חבוטה בעיר צ'נגדו. במשך שנים אחדות המשכתי להתכתב עם בו-ז'או וללוות במכתבים את שובו של בעלה לצ'נגדו, את לידת בנה ואת זכיית בעלה במלגת לימודים בארצות הברית, מה שהביא גם אותה, מאוחר יותר, להתגורר עמו בלוס אנג'לס. שנים אחר-כך שבתי אל העיר צ'נגדו בהזדמנויות שונות, אך את בו-ז'או לא ראיתי עוד. בית התה המוצל שלשפת הנהר נעלם, ובמקומו נבנה בניין חדש ודוחה למראה, בציפוי קרמיקה ורודה וזגוגיות כחולות בוהקות, על-פי צו האופנה בסין של שנות התשעים. הנהר הזורם הפך לתעלת ביוב מעופשת ומעלה צחנה, וזקני העיר לא נשאו עוד אל גדותיו את ציפוריהם בכלובי הבמבוק המקומרים. כשעמדתי מול אותו בניין נדהמתי למראה השינוי וליבי נצבט, לא רק בשל עדרה של בו-ז'או אלא, משום שלא יכולתי אפילו לשחזר את חווית אהבתנו בבית התה, שנותר חרוט רק בזכרוני. |