לפני 5 שנים בערך הייתי מאוהבת קשות בברמן באחד הברים המצליחים בתל אביב.

מצאתי את עצמי מגיעה לבר לפחות פעמיים-שלוש בשבוע רק כדי לראות אותו.

הפכתי להיות לקוחה קבועה בבר, והבעלים כבר הכיר אותי והתייחס אלי בהתאם.

ואני, כל מה שעניין אותי היה הברמן המהמם. שלא ראה אותי בכלל....
ואז, אחרי חודש וחצי-חודשיים  שאני פוקדת את הבר, חלמתי לילה אחד על הבעלים של הבר.
החלום לא היה משמעותי במיוחד (ואני אפילו לא זוכרת מה היה בו), אבל  קמתי בבוקר עם הרגשה חזקה שאני חייבת לדבר איתו. משהו קרה בחלום הזה שהשפיע עלי לכמה ימים אחרי.
הגעתי לבר, וניגשתי לספר לו על החלום. באותו רגע הבנתי שאני מאוהבת בבחור.

לפני החלום בכלל לא "ראיתי אותו".

העברתי לו את תחושותיי. הוא היה בעיצומה של מערכת יחסים חולה, וביקש שאהיה טיפה סבלנית. רצה לסיים את הקשר השני לפני שהוא נכנס למשהו אחר.

הרפיתי.

אחרי שבועיים-שלושה קיבלתי ממנו טלפון והוזמנתי לדייט.

היינו יחד חודש וחצי בערך. אחת ממערכות היחסים הכי חזקות שהיו לי. היתה שם אהבה גדולה, כזו שגרמה לנו לרוץ יחד בגשם.

הוא היה איש לילה, אני הייתי אישה של יום. לא היה קל, אבל ניצלנו כל דקה פנויה של שנינו כדי להיות יחד. היה עוצמתי ומדהים.

עד שיום אחד הוא הבין שזה לא יכול לקרות. שלא רחוק היום שאני ארצה ממנו יותר ממה שהוא מסוגל לתת לי, כי החיים שלנו הפוכים...

הוא שבר את ליבי ובמשך תקופה ארוכה ישבתי וחיכיתי שיחזור אלי.

היו לנו עוד כמה מפגשים פה ושם וניסיונות לדבר על זה, אבל זה לא באמת קרה.

לפני שנתיים בערך פגשתי אותו יום אחד ברחוב. הסתבר שהוא פתח בר חדש ממש מתחת למשרד שעבדתי בו. אז כמובן שיצא לי לראות אותו המון.

בהתחלה היה לי ממש קשה עם זה. אבל לאט לאט הבנתי שלא באמת אהבתי אותו. שהוא אחד האנשים המדהימים שפגשתי בחיי, אבל הוא לא הבן זוג שאיתו אני רוצה להעביר את חיי.

הלכתי אליו יום אחד לדבר איתו על זה. סיפרתי לו כמה קשה היה לי עם הפרידה ממנו, וכמה חיכיתי שיחזור, וכמה שעכשיו אני מבינה שזה לא היה אמיתי. ושאני אוהבת אותו כמו חבר, ולא מעבר לזה.

היתה שיחה טובה. בריאה.

מאותה שיחה נהיינו חברים טובים. לא חברים ברמה יומית או אפילו שבועית, אבל אני כ"כ מעריכה אותו ואת הדעות שלו, שהוא הפך שותף מלא להחלטות שקיבלתי בחיי. ובהרבה מקרים גם הפוך.

יש לו חברה כבר כמה שנים. ראיתי אותה מספר פעמים אבל מעולם לא הכרנו באופן רשמי.

לפני כחודש הוזמנתי אליהם לקפה. הגעתי וראיתי איך הם חיים, ואז הבנתי שאני לעולם לא

הייתי יכולה לחיות איתו. זה לא הסגנון שלי ולא סגנון החיים שלי.

החתונה היתה ביום שישי. זו היתה חתונה שדרשה ממני אופרציה לא קטנה כי היא כללה נסיעה לצפון ליומיים, בהסעה מאורגנת ואני לא מכירה שם אף אחד..

חשבתי על זה המון ואז הודעתי לו שלא אגיע לחתונה.

הסברתי לו שלוגיסטית לא בא לי בקלות כל העניין הזה, ועם כל כמה שאני שמחה בשבילו מכל הלב (!!) זה לא המעמד הכי קל לי בעולם לראות אותו מתחתן עם אחרת. אמרתי את כל האמת.

הוא לקח את זה מאוד קשה.

אמר שאני צריכה להפסיק ליום אחד לשים את עצמי במרכז העניינים ולהבין שזה היום שלו ולא שלי. אמר שאם אני לא מגיעה אני מעמידה את החברות שלנו במבחן...

זה נגמר בבכי. שלי כמובן.

אני יודעת שאם המצב היה הפוך, כנראה שהייתי אומרת לו בדיוק אותו דבר, ויכולתי להבין את התגובה שלו.

שקלתי שוב את ההגעה שלי לחתונה.

ביום שישי בבוקר החלטתי שאני לא נוסעת. זה היה גדול עלי מידי...

עכשיו אני לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון או לא.

אבל כנראה מאוחר מידי להתחרט....