0
סדין לבן ברקע ובחזית שולחן קטן ופרח - הם לא המחזה הם לא העיקר ולא הנושא. כמו השעון על הקיר הם לא מבחינים בין לילה ליום ובין עיקר לטפל
כשאת באה ליבי מתחיל להשתולל וכמה חבל שרק השולחן שומר על הקיים. את מדברת ומדברת ואני יחידי מריע לך באולם. את המחזאית שהוגה את חיי. אבל תני להשחיל מילה גם
את מדובבת ומדממת את קובעת כמה שורות תרועות וסיפוקים יהיו לך בכל מערכה. |