כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    היה לו הכל. הוא היה כמעט מאושר

    בין לבין אני כותב.
    זה לא כל כך נורא וזה קורה במשפחות הכי טובות.

    התעוזה לקוות

    32 תגובות   יום שני, 22/6/09, 16:20

    הוא הבין שהמטפל שמולו מביט דרכו כמו שמביטים בכלב רחוב עזוב. כזה שמרחרח בפחים ואשפתות ופינות אפלות של סמטאות ללא מוצא ומחסני אספקה של מסעדות ישנות ובנייני משרדים. כזה של גדרות ברזל חלודות וחניות מקורות. הקול הרועד. הידיים הקרות. הרגליים- רוקעות ברצפה בקצב תופים קטנים מהדהדים וסופרים לאחור. בעיניים של ברקים ומונסונים ושל קיץ אינדיאני. ברעש גאות של גלים עצומים שניטחים ומאכלים והורסים ובולעים צוקים שלמים ומשאירים מאחוריהם, גם את שנשאר עומד, מנוקב בחורי מים ואוויר וכוחות איתנים כמו סלעי כורכר.

     

     

     

    הוא בחן אותו, את השיער הפרוע, הנסוג, מסורק מצידו האחד של ראש ביצתי לצד השני מתוך הרגל נדוש של שנים עברו להבדיל מצורך עכשווי. כמו מלחמה אפריקאית עתיקה של יערות השיער מול מדבר הקרחת החולשת ומאכלת כל חלקה טובה מגשר האף ועכשיו, בעיצומי הקרבות, פלשה הרבה מעבר לשטחים המפורזים שהיו פעם קו השיער.

     

     

     

     

    את המשקפיים, מטונפים מאבק ועקבות נגיעה שמנוניים. את העור הדק- אוסף קוהרנטי של אלפי כתמים קטנים שמאבדים צורה ותכלית כשמתרכזים מקרוב. כמו דף ישן של שקית נייר חומה מוכתמת בדם ושמן וורידים ובשר. שקומט לכדור ונפרש שוב רק דנייה לפני שנזרק לפח. את השומות עם הלחי ובמורד הצוואר. את הזיפים הקטנים של גילוח בן יומיים או שלושה. לבנים בצוואר ובשרטוט הלסת והעור המדובלל של הסנטר השני והשלישי ומכהים לקראת האזניים בגדולות שהרי ידוע שאזניים לא מפסיקות לגדול אף פעם. שתי עיניים, עגולות כמעט לגמרי, עייפות וכהות ורדומות ושקועות ותחומות בגבות מפוזרות ממעל. גינה של עשבים שוטים שצומחת לכל הכיוונים ומסיגה את גבולות הקמטים שמעל העפעפיים הכבדים שתלויים מתנדנדים כמו החלקים החשוכים של הירח ומושכים לאף ארוך, צר ומקומט.

     

     

     

     

    את הפה. השפתיים הדקות שאוגרות בקצותיהן שאריות לבנות של רוק וליחה. שאריות דלוחות של חוף מטונף שנסוג בשפל כשבועות אפורות מכסות את החול והאבנים ושברי הבקבוקים ודליי פלסטיק שבורים ועקבות שמישהו השאיר מאחור.

     

     

     

    עם השיניים האלו, העקומות, המוכתמות, הצפופות כמו עודף כלים על לוח שחמט. מוכתמות בשנים של קפה בן יומיים מקנקן חימום אוטומאטי וסיגריות זולות עם פילטר צהוב. מסגירות חיבה מיותרת לבטח לדברי מתיקה ומידור מפלאי הרפואה הדנטלית.

     

     

     

     

    על מה הוא כבר יכול לכתוב?

     

     

     

     

    בו...בדבר הרופס שיושב מולו. עם הכתם על החולצה מארוחת הצהריים ותעודות ההצטיינות ממוסדות הירואיים נעלים. עם הכרס של גיל העמידה משתפלת בישיבתו מעבר לחגורה דקה מדי למכנס הדוקרס שלבש. עם ערימות הספרים. עם האוויר הכבד של החדר. של הקומה. של הבניין. שאפשר להרגיש בו כבר במעלית, מטפס ויורד ומשאיר מאחוריו מאמץ בכל נשימה ונשיפה.  עם הטלפון הישן על השולחן- מחוגה עתיקה. עם העטים הזולים והרשימות האינסופיות. עם המחברות העמוסות והפתקים, בכל מקום פתקים. בספרים, על הקיר, בין דפים, על הרצפה, על פתקים אחרים ששכח לתלוש ויוצרים ביניהם נטיפים וזקיפים של פתקים צהובים ודביקים וקטנים. לזכור לכבות את האור ביציאה. לזכור לסמן את פרק ב' מתחילתו ועד הדף השמיני. לזכור את יום הנישואין ולזכור להביא הביתה חלב. לזכור את הפגישה של מחר בחמש ואת זו של אתמול שנדחתה לעוד שבועיים. לזכור לשלם את חשבון החשמל שעל הדלפק מחודש שעבר. לזכור להתחיל לרוץ יותר כמו שהוא הבטיח לעצמו. להפסיק לעשן ולעבור לנטול. לקנות משהו לקטנה. להתקשר להורים. לשלוח מכתב תנחומים. להחליף ברקסים ושמן. להקדיש שעה בשבוע רק לעצמו. להחליף מצעים. לקנות סבון. להחליף הודעה במזכירה האלקטרונית. לבשל יותר. לחייך. לקחת דברים יותר בקלות. לוותר. לקדש. להתמיד. להבין. לקחת. לזרוק.

     

     

     

     

     

    בו. בו הוא תלוי. בו תקוותו תלויה.

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/10/09 05:23:

      צטט: מירי אומידי פולני 2009-06-26 11:51:21

      כתיבה מדהימה וייפה על

       כיעור דוחה ומגעיל

       

       


      אכן ..גם זאת דעתי
        10/7/09 17:14:

      וכמה שמחה לקרוא אותך שוב

      לא להיעלם
      יותר!

      כתוב כמו שכמעט רק אתה יודע

        10/7/09 16:30:

      מעולה
        30/6/09 19:59:

      טוב מאוד
        26/6/09 18:30:
      בו תבוא..............המוזה המחודשת שלך!

      כתיבה מדהימה וייפה על

       כיעור דוחה ומגעיל

        25/6/09 19:39:
      נעלמת יקירי. טוב שחזרת
        24/6/09 23:10:

      העליבות והפתטיות במיטבן (והצילום מחדד את תחושת הדיכאון שמלווה את הכתוב)

      ואף על פי כן ולמרות הכל - 'התעוזה לקוות' - איזו התרסה

      וכתוב טוב, כמו תמיד במחוזותיך

      היית חסר; שמחה שחזרת

        24/6/09 14:32:

      התגעגתי לכתיבתך המיוחדת.

      לאבחנה המדויקת לפרטי פרטים,

      לראייה נכונה של הדברים

      ולפרספקטיבה מרחיקת הלכת.

      *

      ל י ד י ה

       

       

      שמחה לקרוא אותך שוב... נעלמת ... * חיוך
        23/6/09 11:11:


      אללי!

       

      לפעמים התקוה תלויה על בלימה.

      על בלי-מה

       

        23/6/09 10:47:

      תקווה זה דבר טוב ודברים טובים לא מתים....
        23/6/09 09:24:

      הכתיבה שלך מצדיקה את הפתגם, העט חזקה מן החרב.. כמה טוב שחזרת לכתוב.
        23/6/09 00:52:

      עשית הפסקה ארוכה,

      שמחה שחזרת!

      אני מזהה סגנון חדש..

      משהו קצת אחר..

       

      ולעיניין עצמו, לא הייתי שמה באדם אחר

      את כל תקוותי,

      זה יכול להיות נסיון טוב

      או הזדמנות חדשה לשינוי

      אבל שורה תחתונה

      הכל באמת תלוי בי!!!

        23/6/09 00:45:
      * שבוע טוב
        22/6/09 23:07:


      כתבת הייקו בצורה מיוחדת.

      כל הכבוד לך.

      וגם כוכב חדש.

       

        22/6/09 22:15:

      תקוותו תלויה בו...

      ובמי תלויות תקוותינו?

       

      הפן האכזר של החיים... לפעמים.

       

      כתוב נפלא כתמיד *

        22/6/09 20:54:

      כמעט הצלחתי לראות אותו עם התאורים המדוייקים שלך...

      מעולה!!!

        22/6/09 20:46:

      ברוכים השווים (אופס, השבים!)קריצה

      תשמע. כולנו בני אדם, אני מקווה שהוא הצליח לראות מתחת לחזות ה"דוחה" ולהתחבר לאותה פגיעות, שבוודאי בוודאי קיימת בו.

       

        22/6/09 20:33:

      so gooooooooooooooood to have you back
        22/6/09 20:12:

      תגלה לנו איפה היית ומה עשית

      שמח שחזרת

        22/6/09 19:12:

      אין כמעט מאושר כמו שאין כמעט בהריון.

      כתבת יפה , כרגלך.

      תודה* 

        22/6/09 18:38:

      אני כבר פעמיים קוראת...לא ברור מי רואה את מי,מי הרופס ומי החזק,מי המושפלומי המשפיל,מי הכותב ומי המוחק

      ומי יותר תלוי במי.

      שניהם אני מניחה.כמו תמיד.

      בסיטואציות האלה.

       

      wellcome back/

        22/6/09 18:35:

      כיף שחזרת
        22/6/09 18:25:


      אורי,  התגעגעתי לתחושת האי נעימות שהפוסטים שלך גורמים לי.

        22/6/09 17:30:

      צטט: זוהרת בחשכה 2009-06-22 16:50:13


      וכמו שתמיד אני אומרת..כל אדם הוא עולם...

      כל הזמן ריצות..מטלות..משימות..מחשבות....

      ויודע מה? אנחנו אפילו מצליחים...

      תודה ששיתפת..*

       

      מצטרפת *

      לימור

        22/6/09 17:19:
      מכורה לכתיבה שלך
        22/6/09 16:50:


      וכמו שתמיד אני אומרת..כל אדם הוא עולם...

      כל הזמן ריצות..מטלות..משימות..מחשבות....

      ויודע מה? אנחנו אפילו מצליחים...

      תודה ששיתפת..*

        22/6/09 16:46:
      נראה לי דווקא resistance
        22/6/09 16:42:


      הצלחת יוצא מן הכלל בתיאור האווירה.....

      הוא כל כך מגעיל.....

      בא להק...עליו....

      איך אפשר להיות מטופל שלו.......לשון בחוץ

        22/6/09 16:39:
      ואני מנהלת טבלאות של משימות...
        22/6/09 16:34:


      אני בזמן האחרון לא טובה בלזכור

      חזרת הגיע הזמן :)*

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אורי כרמל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין