כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    כישוף

    46 תגובות   יום שני, 22/6/09, 18:48

    מאז ומתמיד אהבתי לטייל בעמק.

    שבת בבוקר, השמש מכינה עצמה לצאת, וכך אני. מכנסיים וחולצה ארוכת שרוולים. קריר בחוץ, ולרגליי סנדלים. יצאתי לדרך.

    קצה כדור אדום החל לעלות במזרח ואני פניתי מערבה אל שדות העמק. כדאי לכם לנסות טיול במסלול זה. בצד אחד של השביל עצי השקד ועצי זית עמוסים לעייפה ממתינים לקטיף ומהצד השני של השביל, דונמים רבים של דלועים ענקיות. הן כל כך גדולות שכל אחת מהן יכולה להתאים לכרכרה של סינדרלה, או אולי כל הדלועים הן המרכבות של סיסרא שבמקום זה שקעו גלגליהן.

    וכך טיילתי לי להנאתי ודמיוני מרחיק אותי ממחשבות על מלחמה וקטיושות. מחשבות טובות כאלה, ניתן לגלות אותן רק באוויר הבוקר ובנוף המיוחד הזה.

    השמש כבר טיפסה לה בשמים ואני התחלתי להזיע, "חבל שלא לבשתי בגדים קצרים", חשבתי לעצמי. אך את הנעשה אין להשיב ואני המשכתי בדרכי.
    זהו, כבר לא נעים לי, כולי נוטף זיעה, בגדיי רטובים. "אוף, איזו בעסה", מלמלתי ופניתי לכיוון חורשת איקליפטוס מזמינה.

    החורשה שאליה הגעתי הייתה יפיפייה: עצי האיקליפטוס ענקיים, כמעט ומסתירים את השמים. הסתובבתי בין העצים. המקום היה שקט, רק קולות הטבע, רחשים וציוצים, ללא קולות ציביליזציה. רוח קרירה נשבה בין העצים, "זה מקום שלווה ומרגוע", אמרתי בקול, ואפילו לא שמתי לב שאני מדבר אל עצמי.

    חשתי שלא בנוח בבגדיי הנוטפים זיעה והחלטתי לפשוטם ולתלותם על העץ כדי לייבשם. העפתי מבט סביב, לא ראיתי נפש חיה, הורדתי את חולצתי ומכנסיי ופרסתי אותם על אחד מענפי העץ. נותרתי כשעליי תחתוניי, אך גם הם נתנו תחושה מגעילה בעור בשרי. החלטתי להסירם, גם אותם תליתי אותם על ענף.

    נשכבתי לי על האדמה, עירום כביום היוולדי, הרוח הקרירה קיררה את גופי. חשתי תחושה של התרוממות רוח אותה מעולם לא חשתי. הדמיון פרץ את כל הגבולות והמחשבות היו כאלה מתוקות. "רק טוב",
    חשבתי, "רק טוב", כמו וכל הרע נעלם מהעולם.

    כך שכבתי לי על הגב, ידיי על חזי ועיניי מביטות לצמרות עצי האיקליפטוס, מעין עולם הבא, כמו האדם הראשון בגן עדן.

    "אתה עירום" שמעתי. קפצתי כנשוך נחש, ידיי פנו אינסטינקטיבית לכסות מבושיי.
    צחוק, "מה יש לך להסתיר? אפשר לחשוב, זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותך עירום", שמעתי.
    "מי את?"
    "תביט למעלה", הבטתי לצמרות העצים, לא ראיתי דבר, המשכתי לחפש והנה מבין עלוות העלים היא הציצה.
    "אתה לא מתבייש להיות עירום?" שאלה
    "אין כאן איש ובגדיי רטובים מזיעה, חשבתי לייבש אותם".
    "אתה מתבייש להתבייש. אפילו שלא רואים אותך, צריך תעוזה."
    "טוב, אני אתלבש"."יש אנשים שלא מתביישים להתבייש, כך הם שומרים על עצמם, לא מתמודדים. לא שאני בעד אלה או אלה, שלא תבין אותי לא נכון, הכול במידה ובמשורה".
    "טוב, אני אתלבש". שוב אמרתי.
    "לא, לי ממש זה לא חשוב, אם טוב לך להיות כך זה בסדר מבחינתי. תגיד, על מה חשבת כששכבת לך?"
    "חשבתי על שירה", אמרתי במבוכה.
    "תיארתי לעצמי, מה יש לאדם כמוך עוד לחשוב? בטח גם חשבת על המלחמה".
    "אי אפשר במקום כזה לחשוב על מלחמה", אמרתי לעצמי. אך היא כנראה שמעה, משום שהיא הנידה ראשה כמסכימה.
    "יש לך שירים גרועים ויש כמה לא רעים", אמרה. כששמעתי את דבריה נדהמתי.
    "מה, את קוראת את מה שאני כותב? את עוקבת אחריי?"
    "לא אומר לך מה אני לא אוהבת כי אלה רבים", היא אמרה מבלי להתייחס לדבריי, "אך יש שיר אחד שעושה עליי רושם כל פעם שאני קוראת אותו."
    "איזה שיר?"
    "התפרקות".
    "התפרקות? מה המיוחד בו?"
    "כי אני מוזכרת בו".
    היא מוזכרת? מה פתאום? כשכתבתי את השיר חשבתי על דבר אחר לגמרי. שחזרתי את מילות השיר במוחי. קל לשחזר אותו, הוא קצרצר והאמת שגם בשבילי הוא שיר מיוחד.

    וּבַשִּׂיא,
    הִתְפָּרַקְתִּי לַחֲתִיכוֹת,
    מָרוּחַ עָלַיִךְ, נֶחְשַׁב לְמֵת.
    וְאַתְּ,
    הִרְכַּבְתְּ אוֹתִי מֵחָדָשׁ,
    עַד הַהִתְפָּרְקוּת הַבָּאָה.

    "נו... מה המיוחד בשיר הזה?" שאלתי
    "עד כדי כך אתה מטומטם? אתה לא יודע שהרבה מהכתיבה באה מתת ההכרה? כשאמרתי לך שאני מוזכרת היית צריך להבין".
    שתקתי, אני צריך לחשוב ולהבין...
    "למה אתה שותק?"
    "השיר הזה קשור רק אליי?"
    "התחלת להבין, רבים נכנסים בשיר, אפילו המצב של מדינת ישראל בתוך השיר, תחשוב על זה, זה לא רק ארוטיקה".

    "תגידי, מה יהיה עם החיילים השבויים?"
    "כל הכבוד, אתה שוכב לך עירום, מדמיין את גן עדן ושואל אותי על החיילים השבויים".
    "אפשר שיהיה לאחד גן עדן ואחר, בשר מבשרי, בשבי?" כעסתי, היא התחילה להרגיז אותי.
    "תחשוב על המילים" היא אמרה "אלה המילים שלך, לא שלי, בעצם קצת שלי".
    הייתי מבולבל לגמרי, אני נמצא באיזו חורשה בעמק יזרעאל, תחת גבעה שעליה קבור רפול, עירום כביום היוולדי ומקשיב לקולות דמיוניים ולא הגיוניים.

    קרעעעעעעעעעעעעע...
    עורב צרח.

    פקחתי את עיניי בבהלה. לפתע שמעתי קולות צחוק מתקרבים, הבטתי למעלה לצמרת העצים וראיתי נקודה לבנה מתרחקת.

    מיהרתי ללבוש את מכנסיי, הנחתי על כתפי את החולצה. את תחתוניי הרטובים הכנסתי לתוך כיס מכנסיי. התיישבתי וגבי נשען על העץ.
    קולות דיבור וצחקוקים התקרבו, ראיתי שבשביל העולה לחורשה התקרבו שלוש דמויות, השתיים הראשונות היו גבר ואישה שדיברו ביניהם בקולות רמים. הגבר כנראה סיפר בדיחה לאישה והיא צחקה. מעט מאחור השתרכה לה אישה נוספת.
    השניים הגיעו עד אליי, הביטו בי, הנידו ראשם לשלום והמשיכו בדרכם. האישה האחרת הגיעה אליי. לבושה באימונית כחולה עם פסים לבנים, שיער שחור מקיף פנים נעימות למראה, נראית באמצע חייה.

    כשהגיעה אליי, נעמדה, הביטה בי, מבטה היה כה חודר, חשתי כאילו היא חודרת לתוכי פנימה.
    "גם אתה כושפת אני רואה", אמרה. שתקתי.
    "מי זאת?" חשבתי לעצמי, "איזה מקום זה? קודם היא ועכשיו זאת..."
    "אני יודעת שכושפת, תגיד, מה למדת?"
    "מה למדתי?" גמגמתי.
    "אתה באמת מטומטם, אתה שוכב כאן למעלה משעה ולא למדת דבר?"
    "טוב, למדתי כמה דברים. שיש אנשים שמתביישים להתבייש ויש שלא, למדתי שתת ההכרה הוא השולט גם אם איננו יודעים את זה" ולעצמי אמרתי שגם למדתי שעדיף לא ללכת לבד בעמק ואם כבר מטיילים כדאי להתלבש בלבוש המתאים.
    "לא רע, ואתה, מתבייש או שמא מתבייש להתבייש?"
    "אינני יודע", לחשתי.
    "טוב, תחשוב על המילים, אולי תגלה, להתראות, עוד נפגש", והלכה.
    "היי, חכי, מי את?"
    "ולמה תשאל לשמי? שמי ממש לא משנה", והתחילה לרוץ להשיג את חבריה.

    ישבתי לי תחת העץ עוד מספר דקות, ואז חייכתי. קמתי על רגליי והתחלתי לרדת בשביל כשכפות ידיי מכות על כרסי לקצב שיר העמק כשאני מנסה להחליף את המילים למילות השיר התפרקות, לא שזה הצליח אך התיפוף היה ממש מהנה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/11/14 10:22:
      חזרתי לסיפור המוזר והראשון שפרסמתי בקפה
        19/11/10 16:28:
      שתי יצירות
      יצירה בתוך יצירה המשכנעות באמת שבקיום
      המביאות אותו לידי מימוש
      אהבתי את אופן הצגת הדברים
      אהבתי את השפה הציורית

      תודה

      שבת שלום
        19/11/10 16:06:
      סיפור מיוחד במינו....!
      בין אמת לדמיון.
      תודה!
        19/11/10 12:33:

      זו הפעם הראשונה שאני קורא את סיפורך - מאחר שהגעתי ל"קפה" ואליך אחרי שהעלית אותו. ואני חייב מיד לציין שאת הפרוזה הזו אני אוהב, וגם את השיר השזור בו, הכתוב בשפה יפה, פשוטה ומודרנית. שיר המשרת היטב את הסיפור. ואולי זהו הסיפור שמשרת את השיר, כמו כתבת במילים של סיפור פרשנות לשיר, במקום לנתחו "ניתוח" קר. 

      אפשר להעמיק חפור אל משמעויות הסיפור, אך אסתפק במועט

      ראשית ראוי בעיני לפתוח בפסקה המופיעה די בהתחלה, מאחר שהיא המכילה הרבה. היא הפרולוג, המבוא בו מצויים לא מעט מהרעיונות הנאמרים אחר כך ביתר פירוש ופירוט: 

      "החורשה שאליה הגעתי הייתה יפיפייה: עצי האיקליפטוס ענקיים, כמעט ומסתירים את השמים. הסתובבתי בין העצים. המקום היה שקט, רק קולות הטבע, רחשים וציוצים, ללא קולות ציביליזציה. רוח קרירה נשבה בין העצים, "זה מקום שלווה ומרגוע", אמרתי בקול, ואפילו לא שמתי לב שאני מדבר אל עצמי "

       

      יותר מאשר ברמז, המספר אומר כבר כאן שהוא הגיע אל גן העדן. מיקומו הפיסי מצוי על האדמה, אך זה לא חשוב שכן הוא סמל לגן עדן שבנפשו. זהו מקום של "ראשית הדברים", של נתק מהציביליזציה. והנה כמה "מוזר" בעיני שבחרת בחורשת אקליפטוסים שהיא יבוא זר לארץ. במלים אחרות – החורש נוצר באופן מלאכותי בידי האדם, והובא (ונשתל) בכלים של ציביליזציה! ובאמת אין ניתוק מלא וממושך בשהותך ב"גן". עד מהרה עוברים בו אורחים לבושים, ביוצרים מגע עם המספר ומחזירים אותו מבדידותו וניתוקו. הוא אף הקדים והתלבש! (בגדיו היו לידו, כך שאפילו הימצאותם מרמזת על אי היכולת  לניתוק מוחלט).

      מכל מקום די בתחושת גן העדן והניתוק (הזמני) כדי שהמספר יחוש שהוא רשאי להתפשט. לכאורה - אקט מעשי של איש ציבילזציה המבקש "רק" להתייבש ועדיין בניגוד לאדם וחוה הוא מתביש. גרוע מכך - הוא מודע לבושה עד כדי כלימה...  אך ההתפשטות הפיסית היא רק הקדמה ותנאי לזכות הגדולה של התפשטות נפשו. ההתפשטות מפשטת וחושפת את תת המודע ומרימה אותו אל רמת המודע. משמע ביטול התת מודע הוא היסוד לפישוט העצמי, ביטול הסיבוך המיותר, התגברות על נפתולי הנפש, שיכולים לצער אותנו (ואת סביבתנו). ואכן הויתור על הבגד  – סבורים הנודיסטים – מסייע לנפץ שכבות של עכבות, מחיצות וצביעות, ביחסי בני אדם ולקרב ביניהם. 

      כבר בסוף אותה פסקה מצוטטת המספר מקדים ומרמז על השיח עם ועל תת ההכרה: "אמרתי בקול, ואפילו לא שמתי לב שאני מדבר אל עצמי". מהר מאוד עובר הדיבור עם העצמי לשיח עם "בת שיח" חיצונית שמתגלית בסיפור ב"הופעה כפולה". טיבה של זו אינו ברור לגמרי – האם היא תת ההכרה? ההשראה? סמל לנשיות (נכספת)? זו שאצלה – אומר השיר – המספר מתפרק, "נמרח" והיא זו ש"מרכיבה" אותך מחדש? עצם הצגתה כמהות נשית, אולי היא עצמה ביטוי לכיוון אליו לוקחת את המספר תת-ההכרה שלו. למעשה איני מוצא הפרדה ברורה בינה לבין ההכרה. בעיני לא מקרי שהמספר מודע למדי למתרחש בתוכו, למעשיו, ולמחשבותיו - ועל כך אומר עוד דבר לסיום), אולי האישה היא מעין "חוה", היבט משלים של "אדם", הלקוח מ"צלעו", היא האלטר-אגו של הגבר שיש לה שתי פנים, רוחני וגשמי (ולכן גם ארוטי). ואכן בסיפור היא תחילה "שמימית"-רוחנית (ונראית בלתי מושגת, כמעט אמרתי – שזו השכינה) ואחר כך היא מופיעה בגן עצמו, ארצית-ממשית (אולי זו חוה, להיא לא בן זוג ורק נלווית לזוג אחר, משל היא פנויה למספר). למרות ההבדל בין שתי ההוויות ה"נשיות" הן מהות אחת, הניכרת בחזרה של השניה על דברי הראשונה. התגלותה של הראשונה היא המאפשרת את הופעת השנייה, כמו העלאת התת-מודע אל הרובד המודע. או כמו שפעולת היזכרות ב"הזיה" או בחלום יכולה לאפשר את המרת החלום למציאות ולהגשמת מאוויים בחיי ה"יום-יום". ומכאן נובעת הבטחתה שעוד תפגשו (וגם ששמה אינו חשוב. היא "כולן") ואכן אתם "נפגשים" שוב ושוב. שכן גם כתיבת שיר או סיפור כמו זה שלך הוא "שחזור סמבולי" של אותה הפגישה, הם הביקור החוזר ונשנה בגן עדן ואצל חווה. אך זהו גם שחזור בעל מימד מעשי/מציאותי, כי מעשה היצירה האמנותית הוא אקט ההמרה וההגשמה של הנחלם והנשאף אל עולם המציאות.

      אגב, יש לי תחושה הראויה לביסוס שהסופר ואף המשורר – אלא אם הוא מצוי במצב פסיכוטי בעליל - אינו מחלץ את יצירתו מתת ההכרה, מאיזה רובד מודחק עמוק ורחוק בנפש, אלא מתחום המצוי תמיד על סף ההכרה, במצב בשלות. הוא ממתין לצאת ומאפשר את הוצאתו. ממש כשם שבת השיח הכפולה שלך, ה"מצויה" מחוץ לך, "יוזמת" את השיח ואינה זקוקה שיחלצוה מתוכך.  

       

        18/11/10 20:19:

      ''

      כתבת מקסים.

      שבוע טוב וקסום כמוך !

        18/11/10 20:11:
      פה אתה נחשפת לזריחת בראשית בכל תפארתה.
      כתיבתך מענגת, נראה לי שבאת במשא ומתן עם ההשראה, זאת החושפת אותנו במערומינו בשעה שאנו חושפים את כל הצדדים הכי אנטימיים של תת-ההכרה שלנו בעת כתיבת שירה. בסך הכן, כשאנו חושפים את המסכה אנו חושפים את כל הפחדים והחרדות המלווים אותנו בשעת וידוי האמת הפנימית שלנו.
      נפלא
      ולי אין עדיין כוכבים.
      שבת שלום

      רוני
        18/11/10 09:41:
      היום כשאשב כמה דקות מול הגלים
      אחייך לעצמי כשבזכרוני - המילים שכתבת
        17/11/10 17:50:

      תיפוף לשיר העמק
      וגם להתפרקות...

      "ואהבתי את שתיהן אלי,
      זאת שלי היתה וזאת שלי"

      סחתיין אשר.

      אתה כותב תענוג.

        17/11/10 17:09:
      אשר,
      כרגיל נהניתי לקרוא את הסיפור שלך.
      במיוחד את הביטוי - המתבייש להתבייש.

      אני מתבייש להתבייש להגיב אז הגבתי.

      תודה על השיתוף.

      צ'רי
        17/11/10 16:42:

      איזה יופי, אשר!

      נכנסת אל חורשת האיקליפטוסים ונחשפת - עם שחשפת את מערומיך - למערומיה של תת ההכרה - "פגישה, חצי פגישה" ובה דיאלוג מורכב על ציר ישותך - השירה.

      שאלת ההתביישות לא נוגעת כמובן רק למערומי הגוף, כי אם למערומי הכתיבה שבעדה ניכרת נפשו של הכותב, עד עומקי-עומקיה.

      ההייתה או לא הייתה אמיתית, אותה דמות נשית בסוף המסע, ממש לא חשוב. חשובה הפתיחות בה התנהל הדיאלוג בנוף הפתוח, ויפה המטאפורה המוגנבת כאן - "בלי תחתונים" - לבוש אומנם, אבל מקולף משכבות מיותרות.

      כשהגוף רוחץ במקווה הטבע, מתאפשר לנפש הנחבאת להיגלות לעצמה.


      כושפתי

        17/11/10 15:45:

       

       

      תיפוף מילותיך בחורשה שבעמק מהנה מאוד,

      ועוד בעירום מלא משוחח עם אותה בתקול

      חכמה ומזהירה בלבן בין אמירי האקליפטוס... -

      זכית!
      וגם אנו זכינו בסיפור יפיפה עם סיום מפתיע,

      מיסטי, כמו הגורל חיבר דמויות משמים וארץ

      ללמדך פרק חשוב בחייך/חיינו.
      לאמיתו, כל מצב בא ללמד אותנו משהו -
      אם נהיה ערים ופתוחים לקלוט את המסר...


      סיפור מקסים אשרק'ה
      ומסרו נהדר!

      תודה וכול טוב!

      ע

        17/11/10 15:20:

      וּבַשִּׂיא,
      הִתְפָּרַקְתִּי לַחֲתִיכוֹת,
      מָרוּחַ עָלַיִךְ, נֶחְשַׁב לְמֵת.
      וְאַתְּ,
      הִרְכַּבְתְּ אוֹתִי מֵחָדָשׁ,
      עַד הַהִתְפָּרְקוּת הַבָּאָה.

      נפלאה כתיבתך, האני שבך
      מצא חן בעיניי מאוד !
      תודה וערב נפלא
      גרטה*:*

        17/11/10 09:44:

      אשורר אתה יודע לספר סיפור

      ולתת לקורא לזרום איתך.

      כתיבה משובחת וקולחת.

      אהבתי את המשפט...

      אתה... מתבייש להתבייש.

      נפלא.

      תודה על רגעי האיכות

      שהבאת אלי.

      יום נהדר.

       

       

       

      ''

       

        17/11/10 07:56:
      אשורר

      מקסים מקסים מקסים
      כה יפה הסיפור...והשיר הקצר שבו שזור
      תודה ויום נפלא
        17/11/10 07:21:
      תודה על סיפור מרתק.
      העברת לי תחושה הדריכות.
      מתבייש להתבייש.מהתחושה
      הנפלאה שהציפה אותך.?
      תת המודע שלנו יכול להוביל
      אותנו למקומות מכושפים בהוויה.
      ללא ספק חווית חוויה מאדירה ומעצימה
      אשרייך..ואני אמשיך לחשוב על שתי
      המילים מתבייש להתבייש.ואגיע לתוהנות.
      יום טוב לך אשר.
        17/11/10 06:55:
      אשר יקר,

      ממש סיפור שמותיר את הקורא "מוקסם ומכושף"...
      תודה...היה פשוט סוחף ומרתק...
      יום טוב !!
      סאלינה
        17/11/10 06:37:
      משפט מסקרן בהחלט
      "...אתה, מתבייש או שמא מתבייש להתבייש?"
      סיפור שמשאיר מחשבות פתוחות לתהיות *
        17/11/10 01:25:

      זה היה סוחף ומסקרן.

      תודה, ניהנתי מאוד

      .

      בלוז

      חשבתי על המוזה
      שמעזה להניח הכל על השולחן
      ויודעת להתמודד עם הבושה המציפה.
      המוזה באה מעומק ההכרה מדומה לאישה רוחנית. לעומתה פגש הדובר אישה בשר ודם והיא המתווכתצ בין דימיון למציאות. כתיבה נהדרת*
        17/11/10 01:07:
      הפירוק וההרכבה מחזור בלתי פוסק.
        17/11/10 01:02:
      מבע תת הכרתי חוויתי.
      מענין
        16/11/10 22:54:

      סיפור קסום, מרתק בריחוף של מסתורין.

      כמו הזיה בהקיץ שאי אפשר לעזוב או לשנות.

      נהניתי,

      רמי

       

       

        16/11/10 22:29:

      אשר,
      נשארתי מכושפת.

      "לא רע, ואתה, מתבייש או שמא מתבייש להתבייש?"
      שאלה שתמשיך להדהד.

      והתיפוף גם הוא סוג של התפרקות.
      תודה על הסיפור המכשף
      דבי

        16/11/10 22:28:
      אני נסחפתי.
      כך היא כתיבה טובה, לוקחת אותי איתה...
      תודה:)
        16/11/10 22:06:
      מילים קסומות בתוך מציאות מכושפת .
        16/11/10 22:06:
      מילים קסומות בתוך מציאות מכושפת .
        16/11/10 21:12:
      וואוו, אשר.. לא כל כך ידעתי איך לעכל את הרשימה הזו..
      אבל מיוחדת אהבתי!
      איריס
        16/11/10 20:49:
      מכושף! (אשוב עם כוכב).
        16/11/10 20:26:
      ליריקה מיסטית מלאה בקסם.
      תודה
      שוקי
        16/11/10 19:49:
      גדול !!
      מכשפות בעמק
      מובן ונהיר בעיקר למי שנולד וגדל שם :)
        16/11/10 19:37:

      אשר חבר יקר,

      אני התחלתי רק לאחרונה

      להכיר את עמק יזרעאל..

      חבר יקר שלי גר שם.

      ,, ואני אוהבת את הטיולים בשדות

      לאורך הנחל ובכלל..

      ובעצם למה בכלל אתה מתבייש...

      עירום זה נהדר....

      וזה העירום שלך..

      הרי אינך מציצן....

      והרי השיר עצמו מדבר על התפרקות...

      אגב שיר נהדר שמבטא היטב....

      אהבתי מאד מאד.את השיר ואת הפרוזה....

        16/11/10 19:22:
      זה מה שקורה שמטיילים בעמק הכי יפה בארץ.
      אני הרי יודעת, אני משם...
        16/11/10 18:13:

      כך שכבתי לי על הגב, ידיי על חזי ועיניי מביטות לצמרות עצי האיקליפטוס,

       מעין עולם הבא, כמו האדם הראשון בגן עדן.

      אשר חברי היקר

      זכורה לי התחושה הזו בדיוק, באיזו חורשה ( בגדיי עלי(-:)

      כשהבטתי לצמרות העצים שהיו גבוהים ומשוככים

      גם אני חשתי את הקסם...

      תודה אשר על השיתוף, נהנתי לקרוא אותך אכן - כישוף

      * כוכב אהבה ממני

      המשך שבוע ניפלא

      חיה

      ''

       

        16/11/10 17:49:

      נשכבתי לי על האדמה, עירום כביום היוולדי, הרוח הקרירה קיררה את גופי. חשתי תחושה של התרוממות רוח אותה מעולם לא חשתי. הדמיון פרץ את כל הגבולות והמחשבות היו כאלה מתוקות. "רק טוב",
      חשבתי, "רק טוב", כמו וכל הרע נעלם מהעולם.

      ההתחברות הזאת עם הטבע ....
      תודה על רגעים של כישוף :)
        16/11/10 17:44:

      כמה עומק במה שאתה מביא אשר...טוב אמרתי לך את זה כבר מזמן....

      כן...יש אנשים שמתביישים להתבייש...וכמה עומק יש בעמק........

      מקדישה לך....

      http://www.youtube.com/watch?v=dYzPifRHpTQ&feature=related

      בטי

        16/11/10 17:17:
      :) אוהבת..
        16/11/10 17:14:
      ahavti ken
        16/11/10 16:53:

      שלום לאשר,

      בין השאר,
      ההתעסקות בשירה
      כשברקע מלחמה
      וגם הבושה,
      אולי קריאה פנימית לנכון והיפה..אולי...

      אהבתי לקרוא

      חיוך
      ערב טוב

        16/11/10 16:50:
      כישפת גם אותי אשר, חבל שאני רחוקה כל כך מהעמק. אבל יש לי את האקליפטוסים שלי בגני יהושע שעושים לי לעיתים את אותו כישוף, אלא שכאן אי אפשר לפשוט בגדים, הרבה מדי אנשים.
      תודה אשר על הכתיבה הסוחפת ו*
      לאה
        16/11/10 16:47:

      שובל מיסטי הותרת אחריך.
      יפה!

      תודה,

      רותי.
        16/11/10 16:38:
      כתיבה יפה
        29/6/09 08:55:

      בושה היא לעיתים עניין מבייש, מאד

      כתוב יפה, מאד.

        27/6/09 09:42:

      מקסים, אשריך שאתה פוגש ורואה את כל המקומות האלה.
        23/6/09 14:44:

      מתאים לערב מספרי סיפורים בחורשה.

      מרתק בהגשתו.

      אהבתי - לא להתבייש בלהתבייש.

      וכן - לא להתבייש להתייבש, כשצריך להתייבש.חיוך 

        22/6/09 19:23:

      אזלו לי הכוכבים אז עוד אשוב...
        22/6/09 19:22:


      חורשה פסטורלית בה מתחבר הדובר אל עצמו ומפליג למחוזות הדמיון והרגש.

      מתחברת לתחושות והשיר יהמוזכר פהפה בפני עצמו,
      מיוחד ומרגש שיש בו התפרקות ואולי גם והתרפקות.

       

      אשוררייקירי,

      ברוך הבא ועונג תמיד לקרוא במילותיך

      זהבית(-:

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון