כאשר אני כותב את הביקורת שלי על המתרחש, אני מנסה לשמור על כלל קבוע. אינני מסתפק בביקורת. אני מנמק ומציע דרך לפיתרון. במשך הזמן הארוך בו אני עוסק בהתבוננות על הסובב אותי, הגעתי לתובנות. כאשר אתה מבקר, נמק. לווה בדוגמאות מוחשיות והצע דרך פיתרון לתיקון המצב. אני מאמין שכל דבר מקולקל שנראה סביבנו - ניתן לשיפור ולשדרוג בזמן סביר. מה שחסר לנו בדרך כלל הם האנשים הנכונים להתחיל את התהליך. והנה, בימים אלה נתקלתי בשני סימני אור שמאשרים לי שהאופטימיות שלי היא מציאותית.
הסיבה הראשונה לאופטימיות - מגיעה אלינו מחו"ל, מצרפת. מזמן מדברים על כך כי אירופה המערבית "נכבשת" לאט על ידי המוסלמים שמגיעים לבירות המערב במספרים גדלים והולכים והופכים את המקום המערבי למזרח תיכוני. הם אינם נטמעים בתרבותו של המארח (פריז, לונדון, ברלין, רומא ועוד) אלא להיפך, דורשים מהמארח לאפשר להם לשמור על מנהגיהם. שמירת מנהגים היא דבר חיובי, שאנחנו כיהודים יודעים להעריך זאת. השאלה היא מידת השימוש וההשלכות של השימוש על מנהגי המקום. אם שדרות השאנז אליזה בפריז יהפכו להיות לרחוב שעל המדרכות שלו סובבים אנשים ונשים בלבוש מסורתי מוזר ואחיד, וכתוצאה מכך מוכתבת לסביבה התיחסות מזרח תיכונית הנוגדת את מנהגי המדינה המארחת - הדבר יגרום לחוסר עניין של תיירים במקום, והם ידירו את רגליהם ממנו.
כדרכם, עשו המוסלמים שגיאה גסת רוח והחלו לנהל הפגנות קולניות והרסניות שהבהירו לשלטון המארח כי לנגד עיניהם נבנית מדינה עצמאית ופנאטית שדוחקת את רגליו של השלטון הלגיטימי.
כתוצאה מהשגיאה, נדרשה ממשלת צרפת להחליט על הגבול של הסובלנות שהיא מציגה לפני אורחיה.
היום הוצג גבול זה על ידי נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שנאם בבית הנבחרים הצרפתי על הסתייגותו ממנהג המוסלמים המתארחים בצרפת, לחייב את הנשים להסתיר את פניהן ברעלות. בעיניי סרקוזי, וצירי פרלמנט נוספים התומכים בגישה זו, צרפת היא מולדת החירות השיוויונית בין נשים וגברים. צרפת לא תתיר לנשים בתחומה לעטות רעלות על פניהם. בעיני צרפת, זהו חוק גברי שנועד להגביל את חירותן של הנשים המוסלמיות. אם הגבר המוסלמי הולך גלוי פנים, אזי כך תלך גם האישה המוסלמית. בתחומי צרפת, המארחת.
בעיניי, זהו סייג חיובי שניקולא סרקוזי הגדיר אותו היום. הסייג קובע למוסלמים בצרפת (ואני מקווה שמדינות אירופאיות נוספות יאמצו גישה זו) את המינוח: עד כאן!
סיבה שנייה להיות אופטימי היום נובעת מאירוע מכונן ישראלי. בית המשפט המחוזי קבע היום עונש מהותי על אסי אבוטבול. 13 שנות מאסר. אסי אבוטבול הורשע על חברות בארגון פשע. חוק שהתקבל לא מזמן ומסמן שינוי שחל בסובלנות של השלטון לפעילותם של ארגוני פשע מאורגן בישראל.
משפחות הפשע בישראל הביאו את השינוי הזה בחקיקה ובשפיטה על עצמן - במו ידיהן. ידוע שבמדינות המערב, מתקיים לצידו של שלטון החוק עולם פשע. למרות שנמנעים לכתוב על כך בכתיבה תקינה, התופעה היא בלתי נמנעת בכל חברה מערבית, וגם בישראל. התמימים ביננו סבורים כי בחברה מתוקנת אין עולם פשע. אין זה נכון. בכל חברה אנושית מתקיים "עולם פשע" לצד "העולם האזרחי". עולם דואלי. מבוסס גם על אלמנט הבחירה של כל אדם. עולם הפשע יהיה קיים תמיד. תפקיד השלטון הוא לשמור על מידתיות של עולם הפשע ובעיקר, הקפדה ששלומו של כלל הציבור - לא יופרע. הגבולות מאד ברורים.
הארגונים, המהווים את עולם הפשע בישראל, לא הקפידו על כלל לא כתוב זה. בשנים האחרונות, קרו מקרים רבים בהם ארגוני הפשע פגעו באזרחים הרגילים. הארגונים קיבלו על עצמם אכיפת סדר בקרב האזרחים (במקרים שחובות בעולם האזרחי לא שולמו ובעל החוב פנה לעזרתו של ארגון פשע כדי שיגבה את החוב במקומו); ארגוני פשע יזמו דרישות לדמי חסות אצל אזרחים רגילים. וכאשר לא קיבלו את מבוקשם המחישו את כוונותיהם באיומים. יחסי הציבור של חלק ממשפחות הפשע הרקיעו שחקים וחלקם החלו לפאר כתבות בעיתונים על אורח חייהם ועל שיטת העבודה שלהם. במקביל, מספר המקרים בהם אזרחים רגילים נהרגו, נפצעו ורכושם נפגע כתוצאה ממריבות בעולם הפשע - הלך וגדל.
מצב כזה, השלטון אינו יכול לקבל. והתוצאות - מוצגות בפסק הדין ובחומרת העונש.
עולם הפשע חייב לגזור על עצמו אנונימיות יזומה ולא להראות את פרצופו בציבור. מבחינה זו הוא אמור להיות דומה לשירות הביטחון הכללי. קיים אך בלתי נראה. |