השיער שלך כבר לא שלך, הוא שייך לספָּר שאם את לא רואה כל שבוע את משתגעת.

הגוף שלך שייך לחדר הכושר, לשם את רצה בכל פעם שאת רואה במראה גרם מיותר מבצבץ פתאום.

המוח שלך גם הוא כבר לא שלך - הוא נשלט מרחוק על ידי שחקנים וסדרות ששטפו לך את המוח מגיל צעיר. "בוורלי הילס", "מלרוז פלייס", "שושלת" ועוד כל מיני תוכניות ריקניות שתפקידן היה להתאים אותך לעולם המודרני, הרדוד והפלסטי.

את החזה שלך השאיל לך לעשר שנים רופא אליל מרמת אביב.

את הבגדים שלך את בוחרת תוך כדי עלעול במגזין הנשים התורן.

האם בכלל נשאר משהו מהילדה התמימה והנאיבית?

ובכל זאת ישנם רגעי הבדידות האלה, שבהם את שואלת את עצמך מי את באמת מתחת לכל שכבות הצבע והפלסטיקה. האם בכלל נשאר משהו מהילדה התמימה והנאיבית שהיית פעם, הילדה הפשוטה שגדלה בשכונה?

ככל שהשנים עוברות הריקנות גוברת, את רצה בשבילי החיים ומשאירה את הילדה הקטנה עזובה מאחור, ישובה על שפת המדרכה, משחקת עם ציפי הבובה. היא רואה אותך מתרחקת ועיניה עצובות, היא קוראת לך לחזור, מושיטה את ידה. אבל את עסוקה במירוץ, מביטה לצדדים כדי שלא יעקפו אותך במקום להביט לאחור.  

הערב יורד. הילדה לוקחת את ציפי הבובה וחוזרת לביתה. הגשם צולף, מרטיב ומדבלל את שערה. הילדה מגיעה לביתה, והבית מוכר כל כך. היא סוגרת את השער מאחוריה וצועדת בשביל העפר בין שטיחי הפרחים, פותחת את הדלת ונעמדת על המפתן, ושוב היא מביטה אלייך. מבטה חודר לנשמתך, פוסע בין כל השבילים ומגיע היישר אל מקום הגעגועים, לחדר אפלולי שהיה סגור כל כך הרבה שנים, ותריסיו היו מוגפים. גם העצב שוכן בו, ופתאום הוא מתעורר.

את מרגישה איך קרן אור אחת מעירה את מה שהרדמת לפני עשרים שנה. את נעצרת ומתחילה לצעוד לאחור, מרגישה שענני הסערה נאספים בתוכך, הרעמים רועמים והרוח נושבת.

את נעמדת לפני השער הירוק, מושיטה את היד לפתחו, והשער, שכאילו חיכה לך שנים, נפתח מעצמו ומזמין אותך להיכנס פנימה.

הסערה מתעצמת, היא עוקרת עצים, עיתונים מתעופפים, גגות מתרסקים. את פוסעת בהיסוס לעבר הבית המוכר שעומד לו שלֵו בתוך כל המהומה. גן הפרחים שמסביב מפליא בריחותיו, מנגן לך שיר ערש של ניחוחות.

את מתקרבת לילדה ונעמדת מולה. עיניה הדומעות שמחות לראותך. מבטה מקפיא אותך, הסערה הופכת לסופת שלגים איומה. אצלך בִּפנים נערמים הררי השלג, מכסים כל פיסת קרקע מוכרת. הכול נצבע בלבן. חיוכה של הילדה פוצע את העננים ומתיר לשמש להיכנס לגן המשחקים.

היא מושיטה אלייך את ציפי הבובה, כולה רטובה, קרועה ובלויה. את אוספת אותה אלייך, מחבקת אותה, והזיכרונות מכים בך בעוצמה, מקהים את חושייך. ראשך מסתחרר.

הבובה הבלויה הופכת לבובה חדשה, כפי שהייתה כשקיבלת אותה כשהיית בת חמש. הילדה הקטנה כולה חיוכים. "התגעגעתי," היא אומרת ומושיטה את ידה. את מושיטה אליה את ידייך, מצמידה אותה לליבך. הכול מסביב מסתחרר כמו סופת הוריקן ענקית.

היא מחבקת אותך כל כך חזק, עד שאת כמעט לא יכולה לנשום. הדמעות מתערבבות בגשם. היא מביטה לתוך עינייך, ואת נקרעת מבפנים, רוצה לברוח, להתעלם מכל זה, להתעורר מהחלום.

"זה לא חלום, זו המציאות," היא אומרת, כאילו שמעה את רחשי ליבך. "היה לי עצוב בלעדייך כל כך הרבה שנים, כבר חשבתי ששכחת אותי."

את רוצה לענות לה, אבל הסערה שואבת את מילותייך.

"גם ציפי הייתה עצובה," הילדה מוסיפה ומניחה את הבובה ביניכן. "היא שמחה שחזרת." אצבעותיה לופתות את ידייך. את מתפרקת, מאבדת את שיווי המשקל ונוחתת על הרצפה הקרה.

הילדה נבהלת ורצה לתוך הבית. את מנסה לאחוז בידה ולצעוק: "אל תלכי!" אבל את מותשת, ורק לחישה רפה בוקעת מפיך. את שוב לבדך בעולם.

ואז נפתחת הדלת, אור לבן בוקע מבפנים. הילדה יוצאת, ושוב כולה חיוכים. לצידה פוסע אדם מבוגר המניח את ידו על כתפה, ושניהם צועדים אלייך. האיש הזה כל כך מוכר לך, אבל האור מסנוור.

הם מתקרבים, הוא מושיט את ידיו, אוסף אותך, מרים אותך בידיו כאילו היית ילדה קטנה. ריחו המוכר מכה בך פתאום כמו ברק שחותך את השמים.  

"אבא?" את לוחשת.

הוא מחייך. "כן ילדה," הוא עונה בקולו המלטף, "את עייפה וצריכה לנוח."

אבא מניח אותך על המיטה, מכסה אותך ומנשק את מצחך. "לילה טוב ילדה."

"אבל אבא, אתה חי?" את שואלת.

"כשתתעוררי תביני," הוא עונה ונותן יד לילדה. "בואי, צריך ללכת."

שניהם פוסעים לכיוון היציאה. רגע לפני שהם נעלמים, הילדה נעצרת ומביטה לאחור. "השארתי לך מזכרת," היא אומרת ומצביעה על ציפי הבובה.

מלמעלה הציפורים שרות לך שירים של בוקר, ואת מתעוררת מקרן אור שחודרת דרך החלון למיטתך. את נסערת אבל גם שלווה. את לוקחת את עצמך למקלחת, משחזרת את החלום, מתמכרת למים החמים.

כשאת חוזרת לחדר, את מבחינה שיש משהו מתחת לשמיכה. ציפי הבובה. מבולבלת את מתיישבת בקצה המיטה. את מרגישה משהו שונה, את מרגישה אחרת. את מביטה במראה, ובפעם הראשונה זה שנים רבות את רואה את עצמך, ולא איזו אישה אחרת.