| קיא מחשבות: ממתי יש פה מדור דרום אמריקה? מה נהיה? כמה תמונות של אנשים עושים פוזות לא מצחיקות במדברי המלח אני יכולה לסבול??? מי שרוצה לדעת האם את המסלול בין מאצ'ו פיצ'ו לנובו סיירה אפשר לעשות עם ילדים או כמה כיף היה בהוסטל של הכפריים שילך לפורום "למטייל" המייגע של מד"א (מתלהבי דרום אמריקה). ולא, אני לא טסתי לדרום אמריקה אחרי הצבא. וכן, אני מאוד מקנאה. בכל מקרה, היום תלשתי שערה לבנה. מהצוואר. הגוף שלי כבר לא מסתפק בזעקות חלושות "את מזדקנת" אלא זועק לעברי בחוסר סימפטיה "יא זקנה!!! כבר על הצוואר צמחו לך שיערות סבתא, יא סבתא". בדיוק בזמן צחצוח השיניים חשבתי לעצמי שאני מאוד מקווה שהשם לא החליט ללמד אותי בכוח שחייבים למצות את החיים עד תום וייתן לי איזו מחלה נוראית או משהו, כדי שאני אעבור תהליך, אגלה את החוזק הפנימי שלי, אעשה את הטיול בדר' אמריקה ואתחיל לאכול רק אוכל מיקרוביוטי (לא שאני יודעת מה זה, אבל נראה לי שאסור המבורגר...). אז אמרתי לעצמי בכוח שכן, אני ממצה את החיים עד תום, וכן טוב לי. זה רק החום שמערער אותי והמחזור שמתקרב (אה, זה באמת נכון שאנחנו נהיות עצבניות... פשוט התעצבנו שגברים ציינו את זה כי עמדנו לקבל). לדעתי השתכנעתי... כאב גרון טורדני ("זה בגלל המזגנים") מערער על שלוותי (שמעולם לא באמת הייתה קיימת) ואז ממש לפני ארוחת צהריים באה לי הארה: אני אוהבת ככה. אני לא מאלו שיכולים להיות שלווים. גם אם טוב לי ויש לי עבודה נחמדה וזוגיות מצוינת ואחלה דירה וגם קצת כסף (אבל באמת טיפה) אני לא יכולה להיות מהאנשים האלו שלוקחים נשימה עמוקה, מסתכלים לך בעיניים ואומרים שטויות כמו "אני מחבקת את החיים". אני חייבת לקטר על משהו, להיות צינית ולחשוש מהמוות. אם וודי אלן עשה מזה קריירה אני בטוחה שאני אוכל לפחות להעביר ככה כמה עשורים... וחוץ מזה, אם אעשה את כל מה שאי פעם רציתי ללא פחד וללא עכבות – על מה אחלום? לאן אשאף? והכי חשוב – מתי אמצא זמן כדי להתבטל? אז לא, אני לא רוצה להגשים כל החלומות שלי, כי אז יילקח ממני התענוג הכי גדול שהוא להיות צינית ביקורתית ושיפוטית ולצחוק על אנשים ששלמים עם עצמם. את זה אני כבר לא אוכל לסבול. אז לרגל ההחלטה שלי לחבק את הציניות והמיזנתרופיה ולמנוע מאהוביי לסבול את התקפות הזעם הבלתי נשלטות של לפני המחזור, להלן מספר דברים שאני ממש, אבל ממש שונאת: 1. אנשים שמשיבים SMS או מייל רק כדי לכתוב: "או.קי." או "כן". אז בשביל מה??? קבענו משהו, מתאים לך סבבה. אין לי צורך לפתוח את האימייל או להתחיל לחטט בסלולארי (אגב, הפסקתי להשתמש במילה "פלאפון כדי לא לעשות לגנבים האלו פרסומת חינם) כדי לקבל הסכמה מיותרת לחלוטין. 2. אנשים שפוגשים אחרי זמן מה שהיה לנו המזל שלא להיתקל בהם וישר אומרים "שנים, שנים". חלאס!!!! אני באמת אסתפק ב"היי מה המצב". ואגב הפגישה המיותרת הזו, אם לא נשארנו בקשר כנראה שהייתה סיבה טובה שהרי אחרת היינו מטיילים ביחד ופוגשים קרציות אחרות, אז אולי גם די עם החלפת הטלפונים המייגעת? כי את לא באמת רוצה לוודא שהמספר שלי לא השתנה (אחרת היית מתקשרת מיוזמתך כדי לבדוק) ואני בטח שלא רוצה את המספר שלך. נתראה שוב בטעות בעוד כמה...שנים. 3. אריק ברמן. זה מוציא אותי מדעתי שאף אחד לא אומר פה את האמת – הוא מחקה את מאיר אריאל. בדיוק כך. אולי הוא לא יודע את זה, ודי בטוח שקהל המעריצות הפולניות לא יודעות את זה אבל היה פה לפני כמה עשורים זמר הרבה יותר מוכשר מהג'ינג'י הזה, ששר ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר. ומה לעשות, שמי שהיה קודם נקרא במילה הזו שבתעשייה שלנו לא מכירים והיא "מקורי". אז אריק ברמן הוא חקיין. אז לא, אני לא אלך להופעה שלך בבארבי ואני לא אקנה את הדיסק שלך. כי יש לי כבר דיסקים של מאיר אריאל. ובא לי לצעוק את זה מהגגות "אריק ברמן חקיין, חקיין חקיין" כמו מק דייויד, כמו קוף אחרי בנאדם, כמו פוקס – חקיין. לא יותר. 4. עמרי רונן. נשבר כבר מעיוותי הקול שלו שאמורים להיות מגניבים, נמאס כבר העברית מעורבבת עם אנגלית. הוא כל מה שמאוס, רגיל, שבלוני, מעצבן, מעיק, פולני ומתריס בגלגל"צ. הוא אבי אבות הבורגנות והבינוניות. ואולי מחוץ לרדיו הוא בחור נחמד אבל אם עוד פעם אחת אני איאלץ לשמוע אותו פולט את ה-"או.קיי חברים הגענו לרגע המכריע- הבחירות" המעצבן שלו אני נשבעת שאני אגיע ליפו, ואתלוש לו את מיתרי הקול. המצעד המטומטם הזה זה הדבר הכי לא מעניין בעולם ולאף אחד לא אכפת מי יהיה במקום הראשון וממש לא מעניין אותי מה היה מקום ראשון לועזי ב-88!!! 5. כריסטיאנו רונאלדו. בתור אוהדת יונייטד אני כבר מחכה שהוא יעזוב בערך מ-2004. לא מעניין אותי גביע אירופה. בסדר, אז הוא כבש את השער הראשון בגמר אבל החטיא אחר כך פנדל. מדובר בילד שחצן ובעיקר טיפש אם הוא חושב שכל זה יימשך לנצח. ראיתי איזה סרטון שלו שהופץ מגיע לחופשה בפורטוגל, מסתובב עם הפרארי שלו בין החנויות עם קסקט מטופש מעוקם משל היה ג'יי.זי. וחולצה ללא שרוול של שנות השמונים. הוא לא יפה, הוא לא חתיך והוא נראה כמו נבל טיפש מקומדיה רומנטית וזה מה שהוא. אני כל כך מחכה לרגע שיתרסק בריאל. ממתינה בכיליון עיניים ליום בו הקריירה שלו תיגמר והוא יישב שיכור עם כרס ושיער לבן על איזה חוף בספרד ויהיו לו מלא ילדים ממיליון פרחות שאף מהם לא ממש ידבר איתו כי הוא לא התייחס אליהם כשהיו קטנים, והברכיים שלו תהיינה כבר דפוקות והוא לא יוכל לבעוט אפילו בפחית קולה וכל מה שיישאר לו זה בקבוק עראק והזיכרונות מהימים הגדולים. אימבציל. מי הוא בכלל? ואיך זה שהוא לא יודע שהזמן, כמו התהילה, יש לו נטייה לחלוף מהר ושהיום הוא כוכב ומחר יקום ילד מוכשר אחר ואף אחד לא יזכור אותו. אפס. ותאמינו או לא זה לא בא מקנאה. שנאה טהורה. מזל שאני לא צריכה יותר להעמיד פנים שאני שמחה בהצלחתו. זהו בינתיים אבל אני בטוחה שאחשוב על עוד דברים כי זה בא בגלים... או הנה עוד דבר, שיער גלי. מזה? תעשי פן או תלתלים אבל ליישר בכוח? זה כבר פתאט. |