~ ~ ~
לפני כשבועיים כשביקרה אצלו לראשונה, נרגשת ונסערת המתינה בין עשרות נשים בחדר ההמתנה הקטן, מעיינת שוב ושוב באותן כתבות, עם אותן תמונות ולא מצליחה להתרכז. כשיצאה הבחורה שלפניה, היא זינקה, עם תיקה ונכנסה לחדר הרופא. את הקיר כיסו תעודות ממוסגרות ומכתבי תודה וציורים ותמונות של תינוקות שזה עתה נולדו עם הקדשה חמה. היא נזכרה איך הרופא הביט בה וחייך בנעימות, ממשיך להקליד באיטיות, תוך שהוא ממלמל לעצמו, פרטים הקשורים ודאי למטופלת הקודמת. לבסוף הוא אמר "כן" והביט שוב במחשב מנסה לקרא את שמה "דלי, איך אוכל לעזור לך?" נקודת זכות ראשונה על הגייה נכונה של שמה ואי שאילת השאלה, הכה מעצבנת ושגורה לגבי משמעות השם. בנוסף, שיניים צחורות, חיוך רחב ועיניים כהות מאוד, בלתי חדירות. היא ניחשה שהוא מעל גיל ארבעים, שיערו חום בהיר חלק וקצר מאוד "טוב" הוא אמר כשסיים לשאול את שאלותיו והתרומם מכיסאו החורק, "בואי ונבדוק מה קורה שם בפנים". דלי נזכרה כיצד התפשטה מאחורי הוילון, רגליה רועדות מעט, חסרות יציבות. לפתע התחרטה שהיא לבדה, אפילו פרידה, אמה, יכולה הייתה לעזור, אולי. ברגע ההוא מאחורי הוילון, מקפלת בזהירות את מכנסיה ותחתוניה ומניחה על השרפרף הקטן, היא הייתה בודדה מאוד. "את בסדר שם?" נשמעה שאלה, אך לא בטון חסר סבלנות, אלא נינוח ומתעניין. "חוששת" אמרה והתיישבה על הכיסא הקר, מניחה את רגליה בזהירות לצדדים. "אפשר להיכנס?" שאל הרופא, כשקולו כבר קרוב מאוד לוילון וצלליתו גבוהת הקומה נראית במעומעם. "אפשר" היא אמרה וכחכחה בגרונה מרגישה שעיניה מתמלאות דמעות של התרגשות ופחד. "בעדינות" היא ביקשה. ד"ר גניגר כיסה את מתמר מכשיר האולטרסאונד בגומי שקוף וטבל אותו בחומר סיכה "תסתכלי לכאן" הוא דיבר בטון שמדברים לילד קטן והחווה בראשו לעבר צג המכשיר "מייד יופיע כאן הרחם שלך בכבודו ובעצמו" דלי חשה את הקרירות הלחה של חומר הסיכה ונשימתה נעתקה לרגע "עוד שנייה קטנה אחת" הוא אמר, וגבותיו העבות והקרובות לעיניו הורמו מעט בהפתעה. דלי לא חשה כאב כלל, למרות חששותיה. היה משהו אינטימי וחולק סוד ברגע הזה עם ד"ר גניגר והיא כבר חשבה איך תספר על כך לאיתמר אחיה, שצפוי היה לבוא לבקר בערב. בצג נראה משהו קטנטן, אשר הסתבר כשק הריון. "עדיין לא רואים דופק" הסביר בטון רגוע ומיומן "צריך לחכות עוד קצת". היום, כשדלי נכנסה לחדרו, הוא היה בשיחת טלפון. היא התיישבה בקצה הכיסא המשרדי, בוהה בניירות שעל השולחן. כל הלילה היא לא ישנה, או מדויק יותר, כל הלילות האחרונים היא לא ישנה, מבועתת מהאפשרות שברחמה אין דבר, למעט שק קטן ריק, כמו שקיות השוקו הריקות שהילדים זורקים בפח הגדול מחוץ למכולת של אבא, כך היא ראתה זאת, שקית שוקו ריקה ומכווצת."מדובר בשבוע תשע" הוא החל להקליד, מכתיב לעצמו באיטיות ודלי נשמה נשימה עמוקה וחסרת סבלנות, מנסה לברור את מילותיה.
"דלי זה קיצור של משהו?" שאל "או שזה השם, ככה?" שתיקה נפלה בחדר "זה השם" היא אמרה, והוסיפה "הייתי שמחה אם היית בודק קודם, אני מתוחה מאוד" ד"ר גניגר הניח למקלדת והביט בה, חסר הבעה, מלטף בהיסח דעת את לחיו, בחיפוש אחר זיפים סוררים שחמקו מהגילוח הקפדני ואז הניף לפתע את ידו הצידה, מותח את כף ידו לעבר הוילון הפתוח של חדרון הבדיקה, כדיילת בחלל תצוגה.
.כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי |