"ששש, בואי נעשה עצמנו ישנות", אמרה מרסלה לבתה עם שמיעת שקשוק המפתחות בדלת. צרור המפתחות נפל מידו, ממהר להרים אך אינו מוצא המפתח הנכון, שיכור כלוט, מנסה מפתח אחר אולי הוא הנכון .. ובינתיים אלה שומעת הלמות ליבה, הלב כמעט ויוצא מבית החזה, איי , זה כואב, הנשימות מתגברות, הרוק מתמעט, לא מצליחה לבלוע ובטח שלא מצליחה לעשות עצמה ישנה. הצרור נופל בשנית, הלוואי שלא יצליח לפתוח, חושבת אלה בליבה, הלוואי שילך ולעולם לא יחזור, הלוואי שאימה תאזור אומץ ותעזוב אותו כבר, הלוואי שלא תאלץ לחוות שוב רגעים מרטיטים שכאלה.. . והתקווה כמו נמוגה, התפוגגה, הדלת נפתחה. מרסלה מרימה ראשה מכרה, אוזנה כרויה והיא מבקשת להקשיב מה מצבו, האם נכון הוא להעירה ולעורר מהומה בבית או שמא עייף הוא מרמת האלכוהול בדמו וממהר להניח ראשו...מרסלה מניחה ידה על ראשה של אלה ומלטפת קלות : " לכי לישון, ילדה שלי ,הסערה חלפה"...