| אני יוצאת אל הרחוב. שטר של 200 שקלים בארנק, הליכה של 10 דקות אל חנות האומנות שהפכה להיות בחודשיים האחרונים המפלט שלי. מפגשים נטולי מגע, ייצריות חסרת שם. הוא תמיד מגיע לחנות בשעה הזאת, ביום הזה. חמש וחצי בכל יום שלישי. ימי שלישי האחרונים שלי היו נראים חצויים. עד שעה חמש ומשעה זו, בה אני יוצאת אל חנות האומנות. לא יודעת איך קוראים לו, לא יודעת מה גילו. שחום, גבוה, מבט גברי, עיניים עמוקות וחודרות, שפתיים שהייתי מלקקת בכל רגע. היום אני מחליטה להתקרב, לשאול, להרגיש, לדעת. אני נכנסת לחנות המפלט שלי. בוחרת שני קנבסים ענקיים, בודקת שהוא באמת מגיע. הוא נכנס. עכשיו. אני מביטה לעברו. הוא בוחר לו צבע שמן. אדום. אני מתקרבת, הלב דופק. תמונות של שבריר שנייה עולות בראשי. נשיקה חסרת שפיות, אני מלקקת את השפתיים הבשרניות האלה, מתענגת מעצם המחשבה. רק מחשבה. אני מתקרבת אליו, מתקרבת לאזור צבעי השמן. זהו. עכשיו זה חייב לקרות. "הי, אתה יודע אולי איפה הצבעים שלא זקוקים לדילול מים?" - אני שואלת והעיניים שלי מדברות יותר מהקול שלי. הוא מסתכל עליי במבט עמוק, בחיוך קטן שאומר הרבה. היום הוא בא עם משקפי ראיה. שתי זגוגיות מפרידות ביני לבינו. לתמיד? תמונה של שבריר שניה עולה בראשי שוב, הוא מנשק את הצוואר שלי, מעביר יד על החזה שלי. שנייה נמוגה. "כן, אני בדיוק מחפש את הצבעים האלה, איזה צבע את צריכה?". אני חושבת מהר ומביטה על מתקן הצבעים שכבר ידעתי איפה נמצא. אני רואה צבע אדום אחרון על המדף הימני. "אני צריכה צבע אדום". עונה לו והוא מביט בי, מחייך. "את באה לכאן כל שבוע, נכון?" הוא שואל אותי. אני המומה.הוא ראה אותי? כנראה שכן. כמו עכשיו. בוחן אותי, מסתכל על החולצה שהכנתי במיוחד בשבילו, מחליק עיניים אל המחשוף שמסתיר לב זועק, תשוקה חייתית. "כן, אני מגיעה כל שבוע, התחלתי לצייר בחצי השנה האחרונה" - אני עונה והוא מחייך לעברי ומביט שוב על מדף הצבעים. "תראי, נשאר צבע אדום אחד כאן ואני חייב אותו כי אני באמצע עבודה על ציור ליום ההולדת של אמא שלי וזה מחר, אבל אני צריך בדיוק חצי שפופרת", הוא משתהה קצת וממשיך, "באיזה סגנון את מציירת?". "אני אוהבת לצייר פנים, בייחוד נשים". "ואו גם אני, מעניין אותי לראות ציורים שלך, אולי זה ייתן לי השראה לראות איך אישה מציירת נשים". "אתה רוצה לקפוץ אליי עכשיו לראות ואז גם ארוקן חצי שפופרת ותיקח את מה שנשאר?", אני אומרת חסרת שליטה על כל הברה שיוצאת מפי. "ואו, רעיון מעולה". "אני ירון". "ואני שרונה, נעים מאוד". אנחנו לוקחים את השפופרת, הוא משלם ולא נותן לי לשלם. ממש כמו דייט ראשון, פגישה שנמשכת כבר חודשיים.אנחנו מגיעים אליי הבייתה. "אתה רוצה לשתות משהו, קפה?". "כן, קפה מתאים". אני ניגשת למטבח, לוקחת את הקומקום החשמלי שזרמי החשמל שבו נמוכים מהזרם שזורם בגופי. אני מכינה לו את הכוס שממנה אני תמיד שותה כדי שבפעם הבאה שאשתה, ארגיש אותו בין שפתיי. אני עומדת וממתינה שהמים ירתחו, אני שומעת את הצעדים שלו לעברי, מרגישה את הידיים המציירות שלו. יד אחת מלטפת את השיער שלי והשנייה נוגעת בחזה שלי. הוא מרגיש עד כמה אני איתו בעניין, מלטף אותי ואני מסתובבת לעברו, מגישה שפתיים והוא לוקח אותן, מנשק, מחדיר לשון מתעגלת. המים רתחו. קליק. הקומקום משמיע קולו. הוא נוגע בי בלי מילים. מנשק את הצוואר שלי, ממש כמו שתארתי בשברירי השנייה שעלו בראשי היום, מתקרב אליי, גבריות נוגעת בי במלוא עוצמתה, מנשקת, מלטפת, כמעט חודרת. אני מובילה אותו לחדר שלי, מרשה לעצמי להלך איתו כאן בדירה בתוך בועת פנטזיה . הוא מוריד ממני את החולצה, מעביר יד על החזה שהמתין רק לו, מנשק, מטריף, ואני שם. חולמת, חיה, לא מאמינה, מנשקת, חסרת מעצורים, מעניקה לו את עצמי. מעניקה לעצמי אותו. הוא חודר אליי, לגוף, לנשמה, אני מאבדת שליטה, הוא שומע אותי, מבין. "את מדהימה"- אומר לי ומתלבש. "גם אתה"- עונה לו ומתכוונת לכל מילה. "תודה מקסימה", ומנשק אותי, "הנה אני מרוקן חצי שפופרת צבע ולוקח את החצי השני, אוקי?". "בטח" אני עונה לו, לא מסופקת עדיין מכל מה שהיה כאן בשעה האחרונה. אני רוצה אותו שוב, כל הזמן, לתמיד. הולך. אני מאחלת לו מזל טוב ליום ההולדת של אמא שלו מחר. הוא מודה לי, משאיר את מספר הטלפון שלו, לוקח את שלי ויוצא אל העולם. למחרת אני מתקשרת לאחל לאמא שלו מזל טוב, הוא שמח לשמוע אותי, אומר לי שמחכה לראות ולהרגיש אותי שוב ושידבר איתי מחר או מחרתיים כי יש לו ימים עמוסים. אני לא מקבלת ממנו שום טלפון אבל מחליטה לא לוותר. לא הגיוני שהוא כמו כל אותם גברים מחפשי הרפתקאות. לא. לא הוא. יום שלישי, אני מגיעה לחנות האומנות בחמש וחצי. ממתינה לו והוא לא שם. אני ניגשת למוכרת, שואלת אותה על הבחור השחום שתמיד בא בימי שלישי. "כן, מכירה אותו, עצוב מה שקרה לו עם אמא שלו". "מה קרה?" אני שואלת והלב שלי מחסיר פעימה, משתתק. "הוא נסע לאמא שלו ביום ההולדת שלה עם ציור קנבס ענקי שצייר וכנראה הציור הסתיר את החלק האחורי של הרכב והוא לא ראה מה קורה מאחוריו, עשה רוורס ונכנסה בו מכונית. אחרי יומיים קרה מה שקרה. זה פשוט מחריד". אני לא מביטה בה, יוצאת מן החנות, הולכת 10 דקות שנראות כמו נצח. הולכת, הולכת, הולכת, מרגישה כאילו נלקח ממני חלק מן הגוף, לא קולטת שזה קורה באמת, בוכה. מגיעה לדירה שלי, לוקחת את הכוס שלפני שבוע חשה את השפתיים שלו, אני שותה ממנה, שותה ממנה, שותה ממנה. מדמיינת אותו לידי ושותה ממנה. אני לוקחת את הצבע האדום שהוא רוקן לתוך קופסה קטנה, בדיוק לפני שבוע ושמה בארון שלי. צבע שלעולם לא אשתמש בו. הוא יישאר החצי שלי. את החצי שלו הוא כבר לקח. לתמיד.
|