מדי זמן מה, כשהג'ינסים המתוסכלים שלי מתפוצצים על אגן הים התיכון שלי, אני מחליטה שאני משתייכת לקבוצת האנשים ששומרים על הכושר הגופני שלהם ומבצעת בערבים  הליכות מכיכר רבין עד למסעדת מנטה ריי ובחזרה (פעמיים בשבוע. לא צריך להגזים).

 כשאני מגיעה לחוף פרישמן, אני פוגשת במשב אוויר שהוא כמעט לא-עירוני: נקי, קריר ומרענן את הגוף ואת הנפש. אני מתענגת למראה הגלים, השמש שדועכת לאיטה ונקודת האינסוף שבין הים לשמיים, כשברקע  ה-mp3 שלי מנגן פרינס, מדונה, פט שופ בויז וגם קצת מוסיקה ערבית, לשם האיזון. בשניות שלפני שהשמש נעלמת אני משתדלת לבקש משאלה, משחזרת הרגל של אמי ושלי מהילדות הרחוקה שלי.

 למרות שהמסע הרגלי הזה מתיש אותי פיזית, המוראל שלי הולך ועולה ככל שאני מתקדמת בחופים: פרישמן, ירושלים וכן הלאה, עם נגיעה בקצה יפו. את עליית המוראל הזו אפשר לזקוף לזכות ההיחשפות שלי לפסיפס הרמוני של טבע, אנשים ובעלי חיים. 

באזור הזה שבין תל אביב לתחילתה של יפו תמיד אפשר לראות על הסלעים עשרות חתולים  שמקבלים ארוחת ערב מבחור שמגיע יום-יום עם שק מזון ענקי. לפעמים הם נראים לי כמו גברות שיושבות לפנות ערב על הבלקון באיזה עיר אירופאית ממאה אחרת לשיחה על קפה, פירות ומאפים מסוכרים.

לצד החתולים אפשר למצוא דייגים שממתינים בסבלנות גדולה, מצוידים בחכות ופיתיונות, ובדרך כלל גם בכיסא נוח וכובע; על מסלול ההליכה הולכים ורצים אנשים שריריים וגם שמנמנים, צעירים ומבוגרים, נשים, ילדים וגברים; בין הסלעים יש גם כמה זוגות אוהבים: יושבים, לוחשים, מתחבקים; על הדשא אפשר למצוא משפחות פותחות שולחן ומעמיסות סלטים, פיתות וגם בשרים על האש, ובין המשפחות שמטיילות אפשר לראות בעלי גלביות ובעלות כיסויי ראש, חובשי כיפות שחורות וכיפות סרוגות, מזוקנים ובעלי ציציות, וגם תיירים עם מצלמות שמנסים להנציח את השקיעה.

רצועת החוף הזאת היא שטח ההפקר. כאן אין ויתורים כואבים או כיבוש משחית, מפני שכאן הדברים עובדים אחרת. את הים יהיה קשה לחלק לשניים, כך גם את נקודת האינסוף שבינו לבין השמים. האמת היא שאין צורך לחלק: יש מספיק לכולם.

ברצועת החוף הזו גרים בכיף בכל יום אחר הצהריים הרוח, הים והאדם, על כל צבעיו. המצוקות, המתחים, העוולות, האפליות - הכל נשכח והופך לבלתי רלוונטי, כי זאת רצועת החוף שבה כל בני האדם שווים.