שטפן שוורץ
חוויות, הזיות ותהיות של אדם רעב וסקרן בברלין
פוסטים אחרונים
- זיכרונות מחדר המדרגות 7/8/11
- כשהווילה בג'ונגל נהפכת לסקוואט ברלינאי 31/7/11
- בין שמשות מתחלפות 15/10/10
- בחזרה לעתיד 17/10/09
- אלטנוילנד 5/10/09
- חלב דל ג'ובאני 23/9/09
ארכיון
פחד ותיעוב בבית המרקחת
שלושה רופאים נטולי פנים עברו על תוצאות המעבדה וחייכו לעצמם בשביעות רצון. אחרי שנה וחצי של ניסוי וטעייה, זה הצליח. "הוא אחד משלנו עכשיו חברים", הם הרימו את כוסות השמפניה באוויר, "פרוסט ! ".
שכבתי מעולף ומחובר לעירוי אמוקספילין 5% אצל הרופא שלי,כשהתעוררתי מזיע ומטושטש מאותה הזיה. האחות בדיוק נכנסה לנתק אותי מהצינורות ושאלה אם להזמין לי מונית. "לא" עניתי והזדרזתי לצאת,"אני גר קרוב ובאתי עם האופניים. אני אהיה בסדר,תודה". יצאתי מהמרפאה והתחלתי לדווש בהילוך איטי על קוטבוסר דאם, רחוב סואן ומפוקפק, המערבב בחן מזללות נוטפות שומן, מועדוני סקס וחנויות הכל ביורו. אלנבי של ברלין אם תרצו. הכל זז לאט ומוזר יותר באותו צהריים חם, כמו בסרט פסיכודלי באיכות גרועה. ניסיתי להגביר את הקצב אבל לא יכולתי. החום, המעיל והאמוקסקפילין בדם הכבידו עליי. הרגשתי כמו הזקן שמדווש באיטיות בקליפ של אר.אי.אם ל "שייני הפי פיפול". רק שבקוטבוסר דאם האנשים לא שייני ולא הפי. קבצנים חסרי שיניים, או סתם אנשים קשיי יום עקפו אותי בהליכה והביטו בי ברחמים. יכולתי לשמוע אותם מסננים "זה בסדר בחור, אין לך לאן למהר. אתה חלק מאיתנו עכשיו, יצור חולני והיפוכונדרי שכמוך ".
הגעתי הביתה והתרסקתי על המיטה. שותפה גרמניה מספר אחת הציעה שאתחיל לקחת מהויטמינים שלה, בעוד שהשניה חפרה בארגז התרופות המקושט כדי למצוא משהו שיקל על הכאב. "זה לא כל כך נורא, כולנו פה חולים לפעמים. לפחות עדיין לא פיתחת אלרגיה לשום דבר " אמרה מספר שתיים. אבל אף פעם לא הייתי חולה כל כך בארץ, ניסיתי להסביר להן. "הייתי ההולך בשדות, מייבש הביצות, מעמיס על כתפיי ארגזי תפוזים בפרדס. סמל לצבריות בריאה וחלוצית!"
אולי קצת נסחפתי, אבל האמת היא שבחיים לא הייתי חולה בתדירות כה גבוהה כמו כאן. אם פעם זילזלתי בהיפוכנדריות של הגרמנים ובנטייה הטבעית שלהם לאלרגיות ומחלות, היום אני חלק מהתופעה. פעם רביעית מתחילת השנה שאני חולה ובתי המרקחת פה, אשר נמצאים כמו פיצוציות בכל פינת רחוב, הפכו לחבריי הטובים ביותר. לימודי השפה המאתגרים, ההסתגלות המנטלית ואפילו קבלת אזרחות, לא תטמיע אותכם היטב כמו ביקור תדיר במרפאה והכרת הרוקח השכונתי.
וכך כל ההישגים המפוקפקים של משה שמיר וחבריו בניסיון לייצר את דמות הצבר החדש והבריא הולכים לאיבוד, כשמדובר בניסיון הזמני שלי לחדור לחברה הגרמנית. על גבי שורות של כדורי כוסאמוקספילין מובל אני כצאן, בחזרה לדמות היהודי הגלותי,החלש והרופס. "לא,לא. לא אתן לזה לקרות " מילמלתי תוך כדי דמדומי שינה, והתחלתי לדמיין איך ברגע שאבריא, אמצא את הסניף הקרוב של ההסתדרות הציונית ואעלה לארץ בחזרה.
 |
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אם אתה חולה קל, אז עדיף בבית בארץ קרוב לאמא. אבל אם אתה חולה באמת עדיף בברלין או בניו יורק.
פוסט מצויין ולא ידעתי שהקודם נהיה אלנבי, כשאני הייתי בברלין הוא היה רק דיזנגוף.
gesundheit
הייתי מאחל לך החלמה מהירה אבל אני גי בטוח שכבר החלמת, אז... אני מאחל לך בריאות בלי כל קשר.
אני מוכרח לציין שמאז שאני פה (מרץ 2008) לא ראיתי רופא ולא לקחתי כדור אבל בכל ביקור שלי בישראל חטפתי איזו אלרגיה, חום או כאבי ראש :) סוג של מצב פסיכוסומטי כנראה, הנחה שמקבלת חיזוק על רקע שיעול אימים של חודשיים שעבר יום אחרי שנחתתי מישראל בלונדון ומשם באוטובוס לאוקספורד בינואר 2008.
קרויצברג מוסרת את אהבתה בחזרה
בתור אחד שגר בלונדון תקופה עוד יותר קצרה ולא שרד, אני חייב להסכים. היא הרבה יותר קרה וקשה יחסית לברלין.
למרות שאני מחשיב את ברלין כבית וטוב לי פה, הבדידות והריחוק אכן התחדדו כשהייתי חולה,וזה למרות ועל רקע הקיץ שבאמת שוטף את העיר כמו תמיד באווירה מדהימה. לפחות הייאוש פה נעשה יותר נוח.
זאת הבדידות שתוקפת.. במיוחד כשאנחנו חלשים. הבדידות היא קשה גם כשאתה מוקף באנשים שנראה שאיכפת להם ממך. זה לא אותו הדבר כמו בארץ. אין שם את החברים שיש בארץ. זה לא אותו הדבר. ממישהי שחיה לבד שנה בלונדון ולא החזיקה מעמד..
אבל ברלין שונה מלונדון היא פחות קשה ויותר ידידותית לסביבה ( אם אתה דובר את השפה כמובן ובדרך כלל גם אם לא). הבנתי שעדיין קר שם עכשיו.. אולי אתה פשוט מתגעגע לשמש? החורף הברלנאי לא ממש סימפטי. עוד מעט תצא השמש וכשהיא יוצאת בברלין היא שוטפת את העיר באור ואווירה מדהימה..
אלה בדיוק הרגעים שמרגישים את המרחק מהבית.
נהנה בשקט
*
דווקא המרפאה שלי פה בסדר והרופא הגרמני שלי והאחות התורכיה שלו טיפלו בי בצורה מקסימה ומלאת דאגה. יש משהו עצוב בלהיות חולה שאתה לבד , וזה לא משנה באיזה מקום בעולם. פתאום נורא חסר איזה אמא או בת זוג שתבוא ותטפל ותכין לך איזה מרק.
אפשר להגיד שהיהודים השאירו את ההיפוכנדריה בירושה לגרמנים. הם מאוד היפוכנדרים על זה אין עוררין.אגב קראתי לא מזמן כתבה על כך שגם אחוז האנשים שסובלים פה מבעיות שמקורן בלחץ נפשי, גבוה במיוחד יחסית לשאר אירופה.
חוץ מזה תודה על המחמאות ואיחולי ההחלמה
כבר מרגיש יותר טוב
תודה
תודה, anytime
הי,
אוף החזירים האלה עם השפעת...
פוסט מדהים, על אף הסבל האישי - היה שווה (לנו)
כתוב יפה!
תרגיש טוב!
בוא הביתה
אני כבר לא אומר אף מילה
לא אהיה רעה
בוא הביתה
עוד מעט שוב בוקר יזרח
ולבד עצוב פה כל כך
בוא הביתה
בוא תראה הכל מוכן
ואני עוד קצת בוכה ומחכה
ויהיה לי פה עצוב
אם אתה עוד לא תשוב
אז בוא אז בוא כי מאוחר
אז בוא הביתה
אני כבר לא אבכה לא אצעק
לא אהיה רעה
בוא הביתה
הסתכל כל כך מאוחר
עוד מעט יהיה כבר מחר
אז בוא הביתה
בוא תראה איך לכבודך
פה הכנתי ארוחת מלכים
התנור בוער וחם
בוא תשב אל השולחן
אז בוא אז בוא כי מאוחר
אז בוא הביתה
איני רוצה להיות לבדי
בוא תהיה איתי
יש משהו עצוב בלהיות חולה רחוק מהבית, מהמרפאות שאתה רגיל להן. שגופך נתון לחסדי רופאים שאינם מוכרים. נזכרתי ביומיים שהייתי חולה בברלין מתוך שבוע בסך הכל שהיה לי. רק הכעס גרם לי להחזיק את המחלה יותר מכפי שהיה דרוש. אתה כותב נהדר עם המון הומור ורפלקסיה עצמית. ההיפוכונדריה היא בפירוש יהודית, האם היא גם גרמנית? החלמה מהירה