ראשית סופרלטיבים. דייויד גרייבס, ד"ר לפילוסופיה, בסיסט ובטח עוד כמה דברים שאינני יודע הוא אחד המרצים הטובים ששמעתי אי פעם. הוא בעל יכולת מופלאה להעביר רעיונות פילוסופיים מורכבים בפשטות אשר אינה מאבדת את העומק. הוא בעל יכולת ליצוק כמויות אדירות של תשוקה להרצאות. הוא עולה על בימת המרצה כפרפורמר מבלי שהדבר יפגע בסבלנות כלפי הסטודנטים שמולו. הוא מלא הומור והכי חשוב הוא מראה עד כמה הרצאה טובה יכולה להיות FUN.

דייויד גרייבס מסיים בימים הקרובים סידרת הרצאות על רוק במכללה האקדמית של תל אביב. זו סדרה של שש הרצאות לקהל הרחב שעוסקת באסתטיקה של הרוק - מהי התזה שמנסה גרייבס להציג בהרצאותיו?

גרייבס מתבסס על מבנה ההתפתחותי פילוסופי של הגל ומשווה את המוזיקה הקלאסית לתזה, את הרוקנרול (הז'אנר המוסיקאלי שצמח בשנות החמישים של המאה הקודמת ראו לדוגמה את ג'רי לי לואיס) לאנטי תזה כנגד המוזיקה הקלאסית ואת הרוק לסינתזה שמשלבת בין שניהם. 

כך הוא מסביר זאת: ראשית הוא טוען כי הרוק הוא אומנות רומנטית. לטענתו, בניגוד לתפיסה הקלאסית ששואפת לאידיאל אחד, תפיסת העולם הרומנטית מכירה תמיד בשני כוחות שקולים, הפוכים שפועלים בשדה. בניגוד לאידיאל הקלאסי ששואף אל האחד, הרומנטיקה מעוניינת לשמר את השניים ומתעניינת במיוחד במתח ביניהם - ראו לדוגמה את התמונה של קספר דויד פרידריך שמציגה את המאבק הרומנטי בין האדם לטבע.

הרומנטיקה מחפשת את החיכוך בין השניים, את המתח את אי השקט. אם הקלאסיקה קידמה את הרציונאליות, את הרוחני, את הנעלה, את האוניברסאלי, אזי הרומנטיקה מבקשת להחזיר את המלוכלך, הרגשי, היצרי, האישי אל הבמה. לא במחיר של ויתור על מה שהיה קודם, אלא לטובת שמירה על מתח בין נמוך וגבוה, בין רוחני וגשמי, בין היצרי ובין השכלתני.

ומה הקשר בין זה ובין רוק? 

אז אולי לפני המילים צריכה לבוא המוסיקה - לקטע הבא נחשפתי בהרצאתו של גרייבס והוא כל כך נפלא לטעמי כל כך מרגש וקורע לב שהוא משאיר אותך עם פה פעור (ואכן הפה הפעור שם הוא פיה הפעור של זמרת גדולה מהלהקה The Mamas & the Papas, מאמא קס)

קבלו את ג'ניס ג'ופלין 

ובכל זאת, כיצד הרוק עושה סינתזה בין התזה הקלאסית לאנטי תזה הרוקנרולית? באילו ערכים הוא מחזיק?

הנה התשובה של גרייבס: 

אם הקלאסית קידמה את המורכבות והרוקנרול קידם את הפשטות הרי שהרוק מחזיק בשניהם

אם הקלאסית קידמה את העיבוד והרוקנרול קידם את הגסות והגולמיות הרי שהרוק מחזיק בשניהם

אם הקלאסית קידמה את התרבותיות והרוקנרול קידם את הפראיות הרי שהרוק מחזיק בשניהם

מעבר לכך הרוק שם דגש על מיומנות מוסיקאלית (ויעידו על כך שעות האימונים הרבות של מוסיקאי הרוק)

וכמו כן הרוק מצליח לשלב בצורה מופלאה בין FUN ובין כובד ראש. מצד אחד קלילות ומצד שני  לרוק יש אג'נדה והוא לא פעם משמש כפלטפורמה להעברת רעיונות פוליטיים וחברתיים 

ואם כך (וכאן הופך גרייבס להיות זהיר שלא כדרכו), הרי שיתכן והרוק הוא ז'אנר נעלה על המוסיקה הקלאסית (זה שהוא נעלה על הרוקנרול זה ברור) - טענה ראדיקאלית לכל הדעות.

מעבר לרעיונות המעניינים ולתזה שמעוררת חשיבה, כבר הרבה זמן לא יצאתי מהרצאה עם כזה חיוך על הפנים, אנרגייה בגוף, בוגי ברגליים ותחושה שהרצאה יכולה להיות כל כך כיף! 

ואם ב-FUN עסקינן, אז העיפו מבט בקליפ הזה שכאילו נלקח מתוך אוסטין פאוארס רק שלמעשה אין זה סרט, אלא להקת DEEP PURPLE, באחוזת פלייבוי שרים את HUSH