מה יעשו לי? ייתנו לי קנס ממשטרת הניו-אייג'? לא רוצה לשחרר. אני אישה לא משחררת. נכון לעכשיו. אני הולכת איתו לישון, קמה איתו בבוקר. מתלחשת איתו - עם הכאב. רוצה להמשיך לשמוע מה יש לו ללמד אותי. רוצה להמשיך ללטף אותו עד שיירגע, עד שיתעגל, עד שיתעדן. עד שיחליק וישתחרר מעצמו. ואז אולי הוא יהפוך לשיר. או לפוסט.
בינתיים הוא גר אצלי. ואני לא משחררת. לא. אני לא כמו בעלי בתים שמעיפים בלי סנטימנטים רק כי הם צריכים להשכיר את הדירה למישהו אחר. אצלי כולם מצליחים להסתדר לא רע בחלל אחד – הכאב, והכעס, והגעגוע, והסליחה, וההשלמה, גם אם נדמה שכמה מהם כל כך שונים זה מזה, שעלולה להתלקח פה מלחמת עולם.
אומנם כעס מתנהג מדי פעם בשתלטנות – למשל כשלפעמים מישהו מחפש את סליחה וכעס פותח את הדלת ואומר בטון חמוץ שהיא לא בבית, בזמן שהיא דווקא כן.
היא בכלל טיפוס ביתי כזה, נוח, ואף צנוע, למרות שהיא הדיירת הכי חשובה שלי. אני זקוקה לה ממש, כי בלעדיה אני לא יכולה להמשיך הלאה. היא המפתח שלי לשלוות הנפש, ולידיעה, ולהשלמה.
רק אחרי שהיא באה אני יכולה לראות בבהירות את מה שהיה, ללמוד איפה כשלתי, איפה לא הצלחתי לנטרל מנגנונים ישנים שהוטמנו בי. איפה לא עמדתי על החשוב לי, למה העדפתי לפעמים לא לדעת. למה, למשל, נשארתי גם כשלא הייתי מספיק אהובה, גם על עצמי. למה לא הצלחתי לתת דרור לפרא שבי, ולרגש הסוער, ולתשוקה האפלה.
ורק אחרי שהיא באה אני יכולה לחבק אותי. ולתקן לי. ולבקש לעצמי מקום שבו אהיה יפה מאוד. ואהובה מאוד. גם עליי. ונחשקת מאוד. ואני עצמי - עד מאוד. ומובנת. ולא מובנת. ונסלחת. גם כשיום רודף יום, ועוד יום. וזכרון הימים האלה – יש בהם נחמה, וחיבוק, ובית. יש בזה התרגשות.
ורק אחרי שהיא באה אני יכולה לנסות להבין למה אנשים מתנהגים כך - או אחרת. ובאותה מידה גם לא מבינה כלום.
ואם הדברים לא נעשו מתוך רוע צרוף ומכוון - אני קוראת לה שתבוא. בלעדיה הרי אסתחרר בלי הפסקה עם הכעס המתפרץ הזה, שעושה בי המון רעש, משליך חפצים חדים וזוכר רק רצף של אירועים ופרטים, בלי ללמוד מהם כלום. בלי לדעת.
בקיצור, סליחה בדרך כלל מגיעה לנקות את הלכלוך שכעס משאיר אחריו. אבל היא – יש לה עקרונות. היא עושה את זה רק כשבאמת מחפשים אותה ומבקשים אותה מכל הלב. אני. או מישהו אחר.
אם לא - היא נשארת לרבוץ בחדרה, בוהה בתקרה או מנמנמת - עד שיקראו לה. באמת. |