סוגרים שבוע אצלי בבית. (כלומר, אצלם בבית.) כל בוקר אני פותחת את העיניים ובודקת מה עשו מעצבי הפנים החדשים לסלון שלי. אני אחסוך מכם תמונות קשות. כריות דקורטיביות על הרצפה, קערת האוכל מלאה בגומיות לשיער שלי שהפכו לצעצוע המרכזי שלהם, ולא ישובו עוד, המסרגות והצמר מחברים את כל הרהיטים בחוט אפור שהיה אמור להיות פעם סוודר לאיזה חבר תורן שלי, (אמא צדקה, לא סורגים לפני שמתחתנים.) והכיסוי של הספה בסלון (מה חשבתם? שאין לי? יש 3 חיות בבית!) מקבל צורות חדשות בכל בוקר. אם יש מסמך פתוח במחשב, הם כבר ידאגו להוסיף את דעתם ב-8 רגלים. חבל שאין לי פסנתר.
איפה אתם? נבלות קטנות? אני שואלת עוד לפני הקפה בעיניים חצי סגורות, ומרשרשת להם בקופסת האוכל שלהם, זה הסימן המוסכם ביניינו שהגיע זמן ארוחת הבוקר. הם רצים אלי מכל פינות הבית בהם בחרו להעביר את שעות הלילה. ומתמתחים קלות בגופם הגמיש והחתולי. גם הכלב צריך את תשומת הלב שלו, ומסתפק בפתיחת הדלת ויוצא לבד לעשות pp. הוא מבין שיש שניים קטנים ואמא עסוקה ומשתדל לא להפריע. את שלו הוא אמר בחדר המדרגות, ואני הייתי צריכה לנקות את זה אח"כ. אבל הוא כבר התרגל ודי אוהב אותם. (עם מלח)
אחרי האוכל יש שיעור טבע. היות ואין לי כוונות להיות מנקת השירותים שלהם לשארית חיי, הם לומדים את החיים בטבע ואנחנו יוצאים לחצר. אני שותה קפה והם מטפסים על עצים כל אימת שג'ק, הכלב הבכלל לא אימתני של השכנה בא ומנסה לגנוב לי שלוק. מדי פעם הם באים אלי לליטוף וחוזרים לרחרח את הפרחים בגינה ואת מה שהכלב השאיר שם לפניהם. ואני מלווה אותם במבטי ובוחנת את ההתקדמות שלהם ואת הדברים החדשים שהם לומדים. השיעור מסתיים עם השלוק האחרון של הקפה. לשמחתי התיכון שמול הבית שלי כבר בחופש ואין לי צלצולי השכמה ב-8 לפנות בוקר. וגם יש יותר חניה.
חוזרים הביתה. הם כבר יודעים לעלות את כל המדרגות בלי עזרה שלי (ובלי לשרוט לי את הכתפיים) אני בחורה שרוטה.
עכשיו הגיע הזמן לעבוד קצת. אני פותחת את המחשב לבדוק מיילים , לענות למי שצריך, להסתובב קצת בפורומים שלי ולדאוג שהחתולים לא יכתבו בעצמם את הסטטוס היומי שלי בפייסבוק. בשלב הזה הם כבר אחרי הקינוח והמנוח (על הבירכיים שלי, כמובן)
על שיעורי קרב מגע, איך לישון בצורה האופטימלית ביותר ואיך להמשיך לשגע את הכלב -הכל בפוסט הבא.
|